יומיים לפני סדר פסח חוזר השחקן המיתולוגי דובי גל בן ה-73 למקומות בהם בילה את שנות ילדותו בנתניה ומספר כמה משמעותיים הם בחייו.
8 צפייה בגלריה
דובי גל ליד הריסות הקופסא. "היה ידוע שאתה מגיע, נצמד לאיזה מבוגר, הוא שם לך יד על הכתף, ואתה נכנס איתו"
(ביגיל עוזי)
תנועת הצופים בבית ספר "איתמר"
"אני ושני חברים שלי - נחום ואביטל הלכנו לתנועת הצופים, שהייתה בבית ספר איתמר בזמנו. הסתדרנו, התארגנו, בגדי חאקי ועניינים, הכול בשביל הפעולה הראשונה של התנועה. ואז בפעולה הראשונה היה מסדר, ולא יודע למה, נורא הצחיקה אותי הרצינות שלהם. אז עשיתי צחוקים קצת לחבר'ה. אחרי זה, ראש השבט אמר לי ולחברים שלי - אל תבואו יותר.
"אחרי זה, אני ניסיתי ללכת לתנועת הנוער 'מכבי צעיר', אבל זה לא הסתדר. כנראה המסגרות האלה של תנועות הנוער לא התאימו לי כל כך. זה לא שהייתי מרדן, אבל הרצינות התהומית שלהם, והעובדה שהם לקחו את עצמם יותר מדי ברצינות, יכול להיות שזה קצת עצר אותי, ואמרתי לעצמי שאני - ציפור חופש".
קראו עוד>>>
חוף סירונית
"הים באמת היה מקום מפגש מאוד מרכזי, אבל זה כמובן רק בימי הקיץ. היינו מבלים שם הרבה, חוזרים הביתה אדומים כמו עגבניות מטוגנות. הים היה תחילת הבגרות, הזמן שאתה מתחיל להתעניין בבחורות, תחילת החיזורים, ההורמונים וכל מה שכרוך בזה.
"היינו הרבה שעות בים, עם הפינג פונג, עם החול בתחתונים. לתוך הים עצמו, היה מעניין פחות להיכנס. היה יותר מעניין לשבת על החוף ולהסתכל על הבחורות. היינו מבלים בים שעות, באמת אולי בגלל המרחב, וגם בגלל שלא היה יותר מדי לעשות.
הייתה קנאה במציל, שהוא יכול לקחת על החסקה את הבחורות. ואנחנו, מה יש לנו לתרום? מסתכלים בקנאה איך שבנות יפות עולות לו על החסקה, ואנחנו יושבים ואוכלים את הלב.
"אני זוכר אותו, הרצל המציל, עם גוף כזה, שאין כמעט בחורה שלא עשתה אצלו סיבוב על החסקה. הוא פעם אחת אמר לי, 'אתה תביא לי את אחותך לחסקה, אני אעשה לך סיבוב'".
קולנוע אסתר
"היה לנו את קולנוע אסתר בכיכר העצמאות. כשהפכתי לשחקן, הסרטים שלי הוצגו שם. זו הייתה תחושה נורא מרגשת. לראות את המודעות הענקיות לסרטים שנתלו על בדים ונמתחו על חצי בניין בכיכר העצמאות.
"עצם העובדה שההורים שלי היו רואים את הבן שלהם מתנוסס בגאווה על שלטים זה עשה להם נחת וקצת חיפה על זה שהם בטח רצו שהבן יצא דוקטור. כילדים היינו הולכים לקולנוע לראות סרטי פעולה, היינו קוראים להם 'סרטים חקלאיים', כי סופרים הרוגים לפי דונם בסרטים האלה. אני זוכר שהסרטים שלי הוקרנו בקולנוע אסתר, והשתמשתי בבן אחותי כצ'קר.
"הוא היה לוחץ על קליקר כזה כל פעם שהוא ראה מישהו נכנס לאולם כדי לספור כמה כרטיסים נמכרו, כי אז היינו מקבלים תמיכה מכל מיני ארגונים לפי מספר הכרטיסים שנמכרו. אחד הסדרנים פנה אליו ורצה לתת לו חמישים לירות כדי שילך משם כי הוא לא רצה שיבדקו אותו כל הזמן ואת העבודה שלו. בן אחותי אמר לו 'לך לעזאזל, אתה רואה את הבחור שם על השלט? זה דוד שלי, אתה רוצה שאני אשקר לו?'".
גלידה ניצנה
"היינו מבלים הרבה בכמה מקומות בנתניה, אחד מהם היה על יד קולנוע השרון, שם למטה - גלידה ניצנה. המילקשייק שלהם היה הכי טוב בארץ, אולי בעולם. היינו נפגשים שם כל החבר'ה, הייתה להם את הגלידה הכי טובה בעיר.
"היינו יושבים שם על הברזלים, מחכים שיתאספו כל מי שצריך להגיע. אז לא היו טלפונים, סמסים או ווטסאפים. היינו קובעים שעה, והיינו מגיעים. גם שנים אחרי שעזבתי את נתניה וכבר עברתי לתל אביב, הכרתי את כל הגלידריות עם המטעמים הטובים בתל אביב, וזה עדיין לא היה כמו לשתות את המילקשייק של גלידה ניצנה.
"אולי בגלל שהוא היה עשוי ברוחב לב ובנאיביות של סוחרים שאין באף מקום אחר, שמפנקים אותך ולא עושים חשבון".
האגם במרכז העיר
"בחורף, בצומת הרחובות ויצמן והרצל, נוצר אגם שאי אפשר היה לעבור אותו. כדי לעבור לצד השני, היית צריך או חסקה, או לעשות עיקוף של קילומטר ימינה או שמאלה. היינו מנסים לחצות אותו, ומאבדים שם הרבה פעמים מגפיים.
זכורים לי הרבה חורפים שהיה ממש קשה לעבור מצד לצד, בדרך לבית הספר, או בדרך לפגוש את החבר'ה. זה לא היה ייאמן, זה היה לוקח המון זמן למים להיעלם. היה קור אימים, אז לא היינו יכולים לקפוץ ולשחות,
"אבל המשימה לחצות כללה קרשים וספורטיביות, והיית בא מצויד. או שהיית עושה עיקוף גדול לחלוטין. אבל בתור ילדים זו הייתה הרפתקה מעניינת".
גן המלך
"אני זוכר שהיינו הולכים בתור ילדים לגן המלך ומסתכלים על איך זוגות מתמזמזים. זה היה מקום של חבר'ה צעירים. בזמנו ללכת יד ביד, או כשגבר שם את היד שלו על הכתף של הבחורה, זה היה נורא נועז. ואנחנו כילדים היינו רואים זוג מתקרב, היינו אומרים 'סליחה, מה השעה?', הבחור היה נאלץ להוריד את היד מהבחורה ומקלל אותנו, ואנחנו היינו צוחקים.
"אני זוכר יום אחד שהחלטנו לעשות מדורה בל"ג בעומר בגן המלך, עם כל התפוחי אדמה והחוויה של לשבת ליד המדורה ולשיר, והחוויה המרכזית הייתה כמובן שלא הולכים לישון עד הבוקר. בשביל המדורה היינו צריכים לסחוב קרשים.
"היינו די עצלנים. עד שהגיעה ילדה בשם יהודית מהכיתה, שהייתה חזקה ואסרטיבית והראתה לנו מאיפה משתין הדג. אמרה לנו 'איזה מין גברים אתם?', והיא לבדה הקימה את המדורה לצד הבנות, ואנחנו בתור הבנים הלכנו וליקטנו זרדים".
אצטדיון הקופסא
"בכניסה לאצטדיון היה את הדבר הידוע לכל, תרגולת ה-'אדוני תכניס אותי'. באים לשערים, יש תור של אנשים שמחכים להיכנס, ואתה ניגש לכל אחד ואומר לו 'אדוני, תכניס אותי', הכוונה שיאמץ אותך, שיגיד שאתה הבן שלו, שתוכל להיכנס על המנוי שלו. וכמעט כל הילדים השתמשו בזה. זה היה ידוע שאתה מגיע, נצמד לאיזה מבוגר, הוא שם לך יד על הכתף, ואתה נכנס איתו.
"אבא שלי היה עובד מאוד קשה, הוא היה נהג משאית. ובשבתות, היה הזמן שלו היה לנוח. אני הייתי מתחנן, שבסביבות שלוש בצהריים, אז היו נערכים המשחקים, שייקח את המשאית ויעמוד ליד החומה של האצטדיון, והיינו עולים על הגג של הקבינה ומנסים לראות את המשחק. חלק מהמגרש היה מוסתר, לא היינו אפילו רואים את כל המגרש עצמו.
"אבל כשהיינו שומעים צעקה, היינו מבינים שקרה משהו. נאמנות לקבוצת כדורגל הולכת איתך מהיום שנולדת, עד היום שאתה עוצם את העיניים. כשנהייתי יותר מפורסם, אז התקרבתי למכבי נתניה, והשחקנים אימצו אותי. עודד מכנס, דוד לביא, חיים בר. הפכתי לקמע שלהם. אני זוכר שהיה משחק שהסדרנים עשו לי בעיות בכניסה, עד שעודד בא עם המדים ואמר 'לא מתחילים את המשחק עד שדובי יושב בפנים'.
"הייתי יושב תמיד על הספסל ליד המאמן, הייתי מדרבן את החבר'ה, ונהפכתי לחצי חבר של חלק מהם, והייתי נותן להם המון מוטיבציה בהפסקה ולפני המשחקים, כשהם היו מתחממים".
בית ספר ביאליק
"גרתי כל הילדות ברחוב ברקת במרכז העיר. למדתי בבית ספר 'ביאליק'. זה היה מוסד, בין השאר למד שם יהודה ברקן, ניגנו באותה תזמורת. אני ניגנתי בחצוצרה והוא ניגן בתוף. אני זוכר את המצעדים, שהיינו צועדים עם התזמורת.
"זו הייתה חוויה די הירואית, להשתתף בחגיגות יום העצמאות במדינה. זו הייתה גאווה. בית הספר גם זכור כמקום חביב מאוד. אני הייתי תלמיד בסדר יחסית בבית הספר. איתי בכיתה היו כמה תותחים. שניים-שלושה הגיעו למשרד החוץ, היו שני חבר'ה שיצאו רופאים. אחד החבר'ה היה רופא שנשבה במצרים, פרופסור אבי עורי. היינו חבר'ה איכותיים.
"אני לא זוכר את עצמי מבריז מבית הספר או בורח, לא היו מושגים כאלה בזמנו. לא היה דבר כזה לא להגיע או לא להיכנס לכיתה. אני חושב שהיה לנו קצת כבוד למוסד. היו צחוקים, חיקינו את המורים, הייתי עושה בהפסקות חיקויים של המנהל כדי להצחיק את החבר'ה. אבל סך הכול היה כבוד".
עולה על הגל
כיום, דובי גל, כבר לא מתגורר בנתניה, אלא ברמת השרון, לצד שתי בנותיו, שמתגוררות לדבריו "אחת 150 מטר מצד אחד, והשנייה 150 מטר מהצד השני". את זמן הקורונה הוא ניצל לכתיבת ספר ילדים, אותו הוא מקווה לפרסם בקרוב.
"הספר ממש קרוב לסיום", אומר גל, "הוא בהשראת הנכדות, וכל מיני דברים שקורים מסביב. אני מאמין שזה ייצא ספר חמוד מאוד, וכל משפחה יכולה להזדהות איתו. לפני הקורונה גם שיחקתי בתיאטרון היידישפיל, ואני מתכנן לחזור לפעול איתו בקרוב. זה מפעל חשוב, שבא להנציח את השפה בתודעה שלנו".
איך חווית כאמן את משבר הקורונה?
"היו הרבה משברים במדינה, והמשברים הקודמים היו בעיקר ביטחוניים. במשברים ביטחוניים אנחנו האומנים היינו מאוד חיוניים, כדי להעלות את המורל במצבים קשים שנוצרו ובאסונות שהיו. אמנים ובדרנים היו חלק מאוד חשוב, אבל הפעם, הדבר הזה נמנע בפקודה.
"אי אפשר היה ואסור היה להוציא את האף מהבית. אני זוכר שנחתי מטיול בלפלנד ב-25 בפברואר בשנה שעברה. כמה ימים אחר כך הייתה הצגת ילדים בהרצליה, הגיעו 800 אנשים, חלקם עם מסכות. וכמה ימים אחר כך כבר היה הסגר הראשון.
"אני בהתחלה לא ידעתי איך לעכל את זה, חשבנו שזה משהו זמני, ואז אמרנו בסדר, נחכה עד יעבור זעם. ברגע שאתה מבין שזה דבר עולמי, אלה פרופורציות אחרות".
היו הצגות בזום? איזשהן יוזמות במהלך הקורונה?
"ההצגות באמת התחילו לעלות בזום, וזו הייתה חוויה יפה לכשעצמה, שאנשים מארגנטינה, ישראל או מניו יורק מתחברים ורואים את אותה ההצגה, וזה נהיה כפר גלובלי קטן, ששמר אותנו יחד בתקופה הזאת. עוד תיאטראות חוץ מהיידישפיל עשו את זה, וזה היה פתרון זמני נחמד".
כמה זמן אתה חושב שיקח לתעשייה לצאת מהמשבר?
"אני יודע שישנם שחקנים וגם אנשים מהענף הטכני של התיאטרון, שהרבה מהם נקלעו למצוקה. אני מקווה שהעזרה שהממשלה שנתנה עזרה להם לצוף לפני השטח. אני אופטימי. אני מקווה שהדברים יחזרו לעצמם ומקומם. אני מקווה שהתיאבון לתרבות יגדל, עקב ההפסקה שנכפתה עלינו. אני יודע שגם ברחבי העולם ובאירופה הם סובלים.
"גם באנגליה, בירת התיאטרון. באמריקה. אבל מבלי להיות כל כך מרוכז רק בערוץ שלי, בענף התקשורת, ההשתתפות היא גם בצער של כל מיני עסקים אחרים. פתאום אתה עובר ברחוב ורואה חנות סגורה, מסעדה לא פעילה, הלב נקרע. כשאתה יודע מה עשתה השנה הזאת לאנשים, זה כואב. אני מקווה ומאמין שאנשים שרדו וישרדו, ויוכלו לחזור לחייך שוב, כמו שהיה פעם".
אתה מתגעגע לבמות?
"מתגעגע, אבל לפעמים זה גם טוב לנוח ולעשות דברים אחרים. פתאום היה לי זמן להתרכז בכתיבה של ספר הילדים. פתאום אני מבקר את הנכדות, ומבלה איתן זמן יותר מאשר בשנה רגילה, כי הן היו יותר בבית. ברור שיש צמא, ואני רואה בעיני רוחי איך ייראו קבלות הפנים של הקהל שיגיע לתיאטרון, שבתקווה יתחיל לפעול בקרוב באופן מלא.
"אצלנו בתיאטרון היידיש, זה יותר בולט, כי בשביל האנשים הללו, היותר מבוגרים, כל יציאה החוצה בזמנים שלפני הקורונה, כל הצגה או אירוע הייתה כמו חגיגה. לחזור ולהציג בפני 20-30 איש, זה פחות כיף ומהנה. אז התקווה היא שגם החיסונים יעזרו ושנחזור לחיים כמו שהם היו.
"בינתיים זה כמו טלאים, כי ברגע שאפשר להכניס לאצטדיון כדורגל 1,500 איש ורק 50 איש לתיאטרון זה לעג לרש.
"יכול להיות שאנחנו בין הראשונים בעולם שיחזירו את התרבות למה שהיה פעם. לפעמים זה גם טוב לנוח ולעשות דברים אחרים. פתאום היה לי זמן להתרכז בכתיבת ספר הילדים. פתאום אני מבקר את הנכדות ומבלה איתן זמן יותר מאשר בשנה רגילה, כי הן היו יותר בבית".
לעדכונים: חדשות נתניה
