מרגלית טובי מנתניה מעולם לא חשבה שחוויותיה כאישה עיוורת בת 60, יעניינו את הקהל הרחב. כיום, לאחר שש שנות פעילות של הפרויקט בו היא חברה, "הגדוד העיוורי", שמשתמש בקומדיה, מוזיקה, סיפורים וסטנד אפ כדי להמחיז ולהמחיש לקהל הרחב את החוויות היומיומיות של העיוור, היא מודה שטעתה.
לספר סיפורים
"המופע של הגדוד העיוורי נולד במועדון 'יאצק', מועדון יוצר תרבות בו היינו נפגשים כמה חברים כל כמה זמן כדי ליצור", מספרת טובי, "אסתי, בעלת המועדון, שמעה כל הזמן אותי ואת מאיר ברבי מתבדחים כל הזמן. היינו שני עיוורים מאוד שובבים ושמחים, היא שמעה כל הזמן את הבדיחות והשטויות שלנו, שאולי קוראים להם הומור שחור, אבל בעינינו הוא לא שחור. היא העלתה את האופציה להעלות מופע שעוסק בחוויות של אנשים שלא רואים. אני חשבתי שחוויות של עיוורת לא מעניינות אף אחד. טעיתי".
קראו גם:
היא לא נולדה עיוורת, אך זמן קצר מאוד לאחר הלידה, הפכה לכזו בעקבות תאונה מצערת. "זה נגרם באינקובטור, בפגייה", היא מספרת, "זו הייתה תסמונת מוכרת בשנות ה-60, בבית החולים לא ידעו להגן על העיניים בצורה טובה באינקובטור, ולפעמים חמצן חדר לעיניים ועצב הראייה נשרף. התעוורתי, אבל בית החולים הציל אותי באמצעות הפגייה. נולדתי קילו ורבע. אני מתפלאת שאיכשהו הגעתי לכאן".
מגיל צעיר טובי התעניינה ביצירה וכתיבה, וכיום היא חוגגת כבר כמעט שלושים שנה בתחום. "התחלתי בנתניה. עוד לפני שידעו מה זה מספרי סיפורים, התחלתי לספר סיפורים בספרייה העירונית בנתניה לפעוטות", היא אומרת, "מתישהו עזבתי את זה. אני פשוט אוהבת להיות מצוינת במה שאני עושה, וכשאתה עובד עם פעוטות אתה צריך להיות גם יותר ויזואלי, וללוות בתנועה, ואני לא טובה בזה. כיום רוב ההופעות שלי הן למבוגרים. ההופעה הראשונה איתה יצאתי לדרך, הייתה הופעה למבוגרים שנקראה 'אלתרמן בנעלי בית', יחד עם הזמרת גילה חסיד. עשיתי איתה עוד מופע. המופע השני, היה על חוויות של ילדה עיוורת, גם עם גילה. וזה הגרעין לדעתי של ה-'גדוד העיוורי'. אחרי שנים של התבשלות, חברו אלינו עוד אנשים, ואז היה לנו אומץ להעלות קבוצת סטנדאפ מוזיקלי מטורף לגמרי, שמצליח עד היום, שהיא בעצם הגדוד העיוורי".
לשמוע צחוקים
איך מתמודדים עם זה שאי אפשר לראות את הבעות הפנים של הקהל והתגובות שלו?
"אני מסתמכת על חוש השמיעה. מחאו לי כפיים או לא. צחקו מהפואנטה או לא צחקו. זרקו לי קריאת ביניים או לא זרקו. לפעמים אני אפילו אומרת לקהל, אם אני רואה שהוא נורא מאופק - 'אם אתם נהנים, אני אשמח לשמוע את זה, כי אין לי דרך אחרת לדעת'".
איך אנשים מגיבים?
"אנשים מגיבים בצורה מדהימה. המטרה היא לתת לאנשים מושג על החיים שלנו, אבל לא לשים אותם במקומנו. אני לא בעד לקחת מאנשים את הראייה ולזרוק אותם לחושך כדי לתת להם להרגיש איך זה להיות אנחנו. זה לא דומה, אני לא רוצה להחשיך את העיניים לאף אחד ולהפוך אותו לחסר אונים, אני פשוט רוצה לספר לאנשים קצת על העולם שלי. אני אף פעם לא אבין מה זה לראות, והקהל בתקווה לא יבין אף פעם מה זה לא לראות, אבל לרגע - אפשר לתת להם להרגיש את האדם שמולם. חשוב להדגיש שאני לא היחידה שכתבתי את המופע שלנו, יש כמובן עוד אנשים ועוד משתתפים, אבל אני כן מרגישה שנתתי את הקול שלי"
רגע שריגש אותך במיוחד?
"אני זוכרת שפעם אחת בסוף הופעה ניגשה אליי אמא, שהייתה לה ילדה בת חמש, עיוורת. היא אמרה לי שהילדה כל הזמן רוצה לישון, וקשה לה, וזו הייתה איזו מכה שנחתה עליהם, העיוורון. לא ידעתי מה לעשות. היו לי פרחים ביד שקיבלתי אחרי ההופעה. אז נתתי את הזר שלי לאמא, ואמרתי לה שאני מצדיעה לה, ושהנה כמו שהיא יכולה לראות אותי, הסוף טוב, ומגיעים למקומות יפים, וזה לא סוף העולם. הייתה התרגשות נורא גדולה, חיבוקים. עוד היה מותר להתחבק אז".
אחרי כמעט שש שנים של הופעות, להקת ה-"גדוד העיוורי" מגיעה עם המופע שלה "כטוב בעיניהם" לאמפיתיאטרון גן המלך בנתניה, ב-25 ביולי. בשביל מרגלית, שנולדה וגדלה בנתניה אך במרוצת השנים עזבה את העיר, מדובר בסגירת מעגל מרגשת. "יש לי משפחה בנתניה, מבחינתי זה מאוד מרגש לחזור לעיר", מספרת, "נתניה זו הילדות שלי, זו הייתה העיר שלי מאז שאני זוכרת את עצמי".
ואחרי שכבשת כל כך הרבה במות, יש עוד חלומות?
"כן, החלום שלי הוא להוציא ספר שמספר את סיפורם של עיוורים מיוחדים, אנשים מעוררי השראה. יש כל כך הרבה סיפורים שאנשים יכולים ללמוד מהם. אני רוצה להוציא ספר הצדעה לידידי העיוורים, שהתמודדו עם המון והצליחו להתגבר על המון קשיים. ואני חושבת שכמו שרציתי לעלות על במות, ולכתוב וליצור - גם זה בטח יקרה".
כל העדכונים - חדשות נתניה
