"כשחייל נהרג, הזרע נשאר חי בגופו עד 36 שעות ובמקרי קיצון עד 87 שעות. זה חלון הזמן שמאפשר לעשות שאיבה ולהקפיא את הזרע. אני מתארת את זה באופן רפואי 'קר' אבל ברור שברקע התיאור הטכני הזה עומדות משפחות ומקרים שהם קורעי לב, של בכי, גם של הצוות, של כולם, אלו מקרים מורכבים, דווקא עולם הפריון, שנחשב לעולם האופטימי והוורוד בתחום הרפואה, מקבל נופך טראגי במדינת ישראל בזמן מלחמה".
ד"ר קטי שלוש מהרצליה נחשבת לאחת המומחיות בישראל לעולם הפריון וההפריה החוץ גופית, ובעלת שם בינלאומי במחקרים שביצעה בתחום. הרזומה שלה מרשים, המקרים המרגשים בהם היא טיפלה עד כה עלו לכותרת, אבל גם היא, כמו כולנו, נדרשה בעקבות המלחמה לסיטואציות מורכבות ומאתגרות.
בראיון ראשון מסוגו היא מספרת על המקרים המרגשים שחוותה בקריירה, על ההפריות שנדרשות להתבצע כשהבעל במילואים וגם על המקרה הטראגי של זוג הורים שהשתמשו בזרעו של בנם היחיד, חייל שנפל בקרב, כדי להיות סבא וסבתא ("בסוף נולדו תאומים").
חלון הזמן מדויק ("הצבא מתחשב")
אין ספק שמצב המלחמה שישראל נקלעה אליו מהשבעה באוקטובר והגיוס הנרחב של חיילי מילואים מאלץ את הבעלים לעמוד בלוחות זמנים מדויקים, ולהגיע, גם אם זה מתוך שדה הקרב, כדי שההפריה תתבצע: "אני מבצעת בימים אלו כשני טיפולים כאלו בשבוע. לשמחתי הצבא מתחשב ומעניק שחרור של כמה שעות לגברים שנמצאים בחזית כדי להגיע. יש חלון זמן די קצר של 36 שעות מרגע שאיבת הביצית ועד להפריה עם זרע. החיילים מגיעים למרפאה אצלנו, עם הנשקים ועם פנים עייפות שראו הרבה. אנחנו לוקחים את הזרע, והם חוזרים לקרבות ואפילו מתנצלים שבזמן שיחדירו את ההפריה לרחם, שזה למעשה תחילת ההריון, הם לא יוכלו להיות נוכחים".
הלחץ הנפשי בזמן מלחמה עלול להשפיע על התהליך?
"לחץ קיצוני יכול להביא לבעיות בהפריה, אבל במדינת ישראל למדנו ככל הנראה להיות בלחץ תמידי, ולכן לא רואים שזה משפיע. זה מה שמוכיח שאנחנו עם חזק ואיתן מאוד מכל הבחינות, זאת למרות שכולנו כרגע בטראומה שנמשכת כבר למעלה מחודשיים. הטראומה הזו לא מנעה ממאות נשים בישראל להיכנס להיריון במלחמה באמצעות הפריה חוץ גופית. אני רואה בזה סוג של ניצני חיים בזמן שיש כאלו שרוצים לגדוע אותם".
יש מקרים שמדובר ב"ניצני חיים" אחרי שהחייל נהרג ואני מתכוון לשאיבת זרע מחייל שנהרג.
"כן, זה לא דבר חדש במדינת ישראל, וזה לא התחדש במלחמה הזו. השוני הוא בכמות הנופלים הגדולה שכולם בחתך האוכלוסייה שאמורה להביא ילדים לעולם. משרד הבריאות מקל היום על בקשות להקפאת זרע של חיילים. ברגע שישנה בקשה, מבצעים אותה בבתי החולים וגם במקרים שאליהם נחשפתי, זה אכן נעשה. בעבר גם השאיבה הייתה נדרשת לביורוקרטיה משפטית, כרגע השאיבה היא ללא צורך בביורוקרטיה, התסבוכת המשפטית מתחילה כשרוצים לממש את השאיבה הזו.
"מבחינת הנתונים היבשים רוב אלו שאכן ביקשו לבצע הקפאת זרע, בסופו של דבר לא משתמשים בזה. אי אפשר להיכנס לשיקולים כאלו נוראיים, זה אינדיבידואלי לכל משפחה ולכאב שלה. מה גם שזה לא כל כך פשוט מבחינה משפטית לממש הבאת ילד לעולם".
טכנית, איך זה אמור להתבצע?
"לאחר שהוגשה בקשה, להבנתי הוגשו ואושרו כ־40 בקשות כאלו עד כה, שואבים את זרעו של החייל במסגרת זמן של בין 24 שעות ל-36 שעות מקסימום. אומנם יש מקרי קיצון, כך התברר לי מקולגות, שמצאו זרע חי בגופו של חייל אחרי 87 שעות, אבל זה נדיר. בניגוד לביציות קפואות (שהסיכויים להיכנס בעזרתן להיריון נמוכים יותר בהשוואה לביציות טריות), בין זרע קפוא לזרע טרי אין כל הבדל לרעה. אם כבר, בזכות תהליך ההשבחה שמבצעים, לא נכנס כרגע לפרוצדורה הזו, הסיכויים רק עולים. אחת הסיבות לכך היא שככל שהתא קטן יותר, הסיכוי שהוא ייהרס בהקפאה קטן יותר (והזרע משמעותית קטן יותר מהביצית). הזרע יכול להישמר עשרות שנים".
היו מקרים כאלו?
"בישראל היו מספר מקרים שאכן מימשו את זה, אחד מהם, הוא מקרה מאוד מרגש שאליו נחשפתי בהיותי מנהלת בנק הזרע והפריון ברמב"ם. זוג הורים שלהם היה בן יחיד, חייל שנהרג בקרב. הם הקפיאו את זרעו, ובית המשפט אישר להם להשתמש בו לצורך הפריה חוץ גופית (חשוב להבין שאם מדובר בבן יחיד יש הרבה יותר סיכוי לאישור הבקשה). בתהליך היתה מעורבת אישה מקסימה, שרצתה להיות אמא. היא הסכימה לקבל את הזרע, והקשר בינה לבין שני ההורים היה פשוט מדהים. בסופו של דבר נולדו תאומים מקסימים שהיא מגדלת אותם, ויש להם גם סבא וסבתא מאושרים. בנם החייל ממשיך לחיות בשני פרחים יפים כאלו, אלו סיטואציות שיכולות לקרות רק בארץ".
הבחירה בתחום הרפואה ("רציתי להיות מהנדסת חלל")
ד"ר שלוש (48) נולדה במוסקבה, שם למדה רפואה יחד עם אחותה היחידה ("היא היום רופאה בגרמניה"). היא הגיעה לארץ בגיל 23, סיימה את ההתמחות במיילדות וגניקולוגיה בקריה הרפואית רמב"ם בחיפה ולאחר סיום ההתמחות עבדה במשך כשלוש שנים כרופאה בכירה ביחדת ההפריה החוץ גופית בבית החולים הלל יפה בחדרה. ב־2012, היא נסעה להשתלמות בפריון הגבר ובשימור בבית החולים לנשים בטורונטו קנדה. במהלך השתלמות זו פיתחה ד״ר שלוש שיטות אבחון וטיפול חדשות, וכן חקרה אפשרויות לייצור חוץ גופי של תאי זרע. לאחר סיום ההשתלמות בקנדה הצטרפה ד״ר שלוש ליחידת הפריון בקריה הרפואית רמב"ם בחיפה כמנהלת בנק הזרע ואחראית תחום שירות הפריון בבית החולים. במהלך עבודתה היא פיתחה את תחום שימור הפריון בבית החולים והכניסה שיטות טיפול חדשות במטופלות. כיום היא מנהלת את מחלקת ההפריה החוץ גופית בבית החולים הגליל בנהריה, ומבצעת טיפולי פריון פרטיים במרפאתה בהרצליה, במדיקל סנטר ובאסותא רמת החייל וראשון לציון.
קראו גם:
"אני בכלל רציתי להיות מהנדסת חלליות", היא מספרת, "אבל אמא שלי התעקשה שאחותי ואני נלמד רפואה. אני בחרתי להתמחות בחלק האופטימי של תחום הרפואה. לעזור לנשים הסובלות מבעיות פיריון היא היא אחת מהמטרות החשובות בחיי".
במהלך הסטאז' היא הכירה את בעלה, פרופ' ערן שלוש, מומחה להמטולוגיה-אונקולוגיה וחוקר בכיר במכון ויצמן. השניים נישאו ("אוטוטו 20 שנה") והביאו לעולם שלושה ילדים, שראל הבכור, גוני ורוני הקטנה בת ה-12: "עכשיו בעלי ערן במלחמה, כמו חצי מדינה, הוא רופא צבאי, אז העיניים נשואות בדאגה גם לשם".
במהלך הקריירה שלה היא זכתה בהישגים רבים ומרגשים: "בדרך כלל אני מקפידה שלא לערב רגשות בתחום הזה, לא צריך להלחיץ זוג שכבר נלחץ מעצם העובדה שהוא מגיע אליי", היא מסבירה. "אבל היו מקרים שפשוט נשאבתי לשם. היה לי מקרה של זוג לסביות, שלשתיהן היו בעיות פריון, שתי נשים שהתאהבו, נישאו, היו באותה תקופה בהיריון, ילדו יחד בהפרש של שבועיים, עזרו זו לזו בחופשת הלידה, וכיום מגדלות יחד את הילדים. הן לא ידעו על הבעיות שיש להן, בהתחלה, ופתאום הם נכנסו למסכת ארוכה של טיפולים והפריות. בסופו של דבר באורח פלא שתיהן נכנסו להיריון באותו הזמן, וכיום הן מגדלות את הילדים המשותפים שלהן יחד.
"היה מקרה נוסף, של אישה שמגיל 25 ניסתה להיכנס להריון, היא עברה עשר שנים של טיפולי פוריות, וזה לא צלח. היא הגיעה אליי בגיל 35 רצוצה וכאובה, שני ניסיונות לא צלחו, ולקראת הניסיון השלישי, היא הייתה כבר מיואשת ואמרה לי ברצינות תהומית ובכוונה גמורה, שאם הפעם זה לא ילך 'אני מתכוונת לסיים את החיים שלי'. ידעתי שהיא מתכוונת לזה ברצינות. הייתי מתקשרת אליה כל בוקר, מדברת איתה על כל מיני עניינים, רק כדי לשפר את מצב רוחה, שתינו לא ידענו שבאותו הזמן היא כבר הייתה בהיריון. היא ילדה בן מקסים, היום הוא בן שנה, ואנחנו חברות טובות, וכל פעם שהיא מגיעה אליי לביקור אני דומעת".
