זה קרה למכבי נתניה, זה קרה להפועל כפר־סבא, גם הפועל תל אביב חוותה את זה ואפילו הפועל פתח תקווה והפועל רמת גן לא נמלטו מכך. כולן קבוצות מפוארות עם צלחות אליפות וגביעי מדינה בארון שנקלעו לקשיים כלכליים והלכו בסופו של דבר לפירוק.
רובן ירדו בגלל זה ליגה, אבל כולן התאוששו וחזרו מאוחר יותר לעניינים. אף אחד לא התרגש יותר מדי (חוץ מאוהדי הקבוצות האלה כמובן), תמיד נמצא הרוכש או המציל התורן והמועדונים ניצלו. והנה עכשיו בית"ר ירושלים נמצאת במצב של אי־ודאות – והמדינה רועשת. ישיבה מיוחדת בהתאחדות, שר הספורט מנסה לעזור ואפילו אייל סגל, הבעלים של מכבי נתניה, נזעק וקרא להציל את האימפריה השוקעת מהבירה.
קראו עוד>>
אבל שזה לא יטעה אתכם. לאף אחד לא איכפת מבית"ר ירושלים (שוב, חוץ מהאוהדים), הכל עניין של הכסף הגדול שמסתובב בכדורגל סביב זכויות השידור והטוטו. הקבוצות מפחדות שזכיינית השידור תפחית את התמלוגים אם קבוצה כמו בית"ר ירושלים לא תהיה בליגת העל, וזה לא עניין של מה בכך.
שתבינו, אין לי בעיה שיעזרו לקבוצות (גדולות או קטנות) שנמצאות במצוקה כלכלית, כל עוד זה לא פוגע בספורטיביות, בסיכוי השווה שיש לכל הקבוצות. אם יתנו לבית"ר הקלות ברשות לבקרה, זה יפגע בקבוצות אחרות שלא קיבלו את אותן הקלות. אם יתנו לה מקדמות מכספי ציבור או מהכספים המשותפים של כל הקבוצות, זה זה פוגע בפייר־פליי.
השאלה המרכזית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא לשם מה נועד הספורט התחרותי – בשביל השואו או למען ההתרגשות הספורטיבית? כמובן שזה שילוב של השניים, אבל מהי אבן היסוד שעומדת בבסיס ומהי האבן שמונחת עליה.
בארה"ב התשובה היא שואו. הליגות המקצועניות סגורות, אין בהן עליות וירידות, כך שחוץ ממאבק על תואר האליפות אין יותר מדי על מה לשחק. את הספורטיביות מנסים להכניס שם באמצעות הדראפט, שאמור לחזק את הקבוצות החלשות, ותקרת השכר, שאמורה להגביל את החזקות. לפני כשנתיים ניסו להקים ליגה מקצוענית כזאת גם בכדורגל האירופאי, הסופר־ליג שהייתה אמורה להיות מורכבת מ־12 הקבוצות הגדולות ביבשת – אבל היוזמה הזאת קרסה 48 שעות אחרי שיצאה לאוויר העולם, בלחץ האוהדים.
גם של הקבוצות הגדולות וגם של כל היתר. הם לא רצו שיפגעו בספורטיביות ובזכות השווה של כל הקבוצות לשחק בליגת האלופות, למשל, שם נמצא הכסף הגדול. בזכות של קבוצה כמו לסטר באנגליה או קריית־שמונה בישראל, שתוכל לטפס לצמרת בזכות יכולתה על הדשא ולא המניפולציות של המנהלים בחדרי הישיבות.
ואיך זה נוגע לבית"ר ירושלים? אם יחליטו שמגיעות לה הקלות בגלל ההכנסות שהיא מביאה לשאר הקבוצות, הכסף ניצח את הספורטיביות ואפשר לסגור את הכדורגל. ומה יהיה עם האוהדים, אתה שואלים, למה הם צריכים לסבול בגלל מחדליו של משה חוגג? ובכן, מועדון ספורט (כמו כל דבר בצה"ל) מתחלק לשלושה חלקים – הצד המקצועי, הצד הניהולי והאוהדים – ולכל אחד יש חלק והשפעה על הביצועים שלו.
אם הצד המקצועי (שחקנים ומאמנים) מתפקד טוב, הקבוצה מנצחת ומגיעה להישגים. אם הוא מפשל, הקבוצה מפסידה במשחקים ובמקרה הגרוע יורדת ליגה. אם האוהדים תומכים ונותנים תצוגות עידוד, זה עוזר לשחקנים להביא תוצאות טובות יותר.
אם הם מקללים למשל את השחקנים או מתפרעים ביציע, זה פוגע בביצועים על הדשא והקבוצה נקנסת או נענשת במשחקי רדיוס למיניהם. אם ההנהלה מקבלת החלטות לא נכונות והבעלים, למשל, מסתבך בפלילים – היא מתקשה לגייס תקציב ולהעמיד קבוצה ראויה. בקיצור, שלוש חוליות בשרשרת אחת שכולן תלויות זו בזו. אז כמו שאוהדי בית"ר נהנו בזמנו מהכסף הגדול של ארקדי גאידמק, שהביא להם שתי אליפויות, עכשיו הם סובלים מההסתבכות של חוגג.
אז מה הפיתרון? אם בית"ר כל כך חשובה לאוהדיה ולכדורגל הישראלי, שיגיע האדם הנכון שיקפוץ למים העמוקים ויציל אותה מטביעה. ההתאחדות מצידה צריכה למצוא את הדרך לשחרר את בית"ר מלפיתתו של חוגג. ואם לא? אולי כדאי שבית"ר תיבנה מחדש בליגה הלאומית. גם שם יש קבוצות שישמחו ליהנות מההכנסות והעניין שבית"ר תביא איתה.
לכל העדכונים: חדשות נתניה
