כשליאת עזרן פונתה בבהילות עם בנותיה הקטנות משדרות, לאחר ששלושה ימים היתה נצורה בממ"ד, היא הביטה לאחור וראתה את העיר שהיא אוהבת, פצועה ומדממת. מאז כבר כחצי שנה שהיא נמצאת במלון "וורט לאגון" בנתניה שהפך לבית החדש שלה, זאת לאחר שבשבת השחורה מחבלי החמאס שפלשו לעיר ויצאו למסע רצח והרס, ירו מתחת לחלונה וצלפים מכוחותינו התמקמו במרפסת ביתה. כמה ימים לאחר מכן ספג בניין המגורים בו היא מתגוררת פגיעה ישירה מטיל.
עכשיו עזרן (44) ושתי בנותיה, ריף (10) ואושן (4.5), רחוקות מהבית בשדרות ומתגעגעת אליו, אבל נושמות לרווחה במקום בו אין 'צבע אדום' עד כדי כך שהן שוקלות ברצינות להישאר ולהתחיל כאן חיים חדשים.
"חיים נורמליים"
"בתור אם יחידנית היה נוח לי יותר להישאר בשדרות, יש לי שם הורים וחברים אבל כשאני רואה את הבנות שלי פורחות כאן, הולכות לגן שעשועים או לחברה בלעדיי, אני חושבת לעצמי 'לך נוח בשדרות, אבל איזה חיים נתת להן? ללכת לגן שעשועים רק אם יש מיגונית לידו, ללכת לחברה רק כשאני לוקחת ומחזירה כי בכל רגע נתון יכול להיות צבע אדום? מהרגע שהגענו לכאן לא היה צבע אדום. הבת הקטנה שלי שואלת מידי יום 'אמא המלחמה נגמרה?'. היא אומרת שכשהמלחמה תיגמר היא רוצה לחזור לשדרות, אבל רק כדי לבקר את החברים והגננת, ובתנאי שאנחנו חוזרות לכאן, למקום בטוח".
עזרן מספרת כי החלה לנקוט פעולות אופרטיביות שמבהירות גם לה, שייתכן שהבית הזמני שלהן, הוא המקום הנכון והטוב עבורן כרגע: "זה משהו שעלה גם בשיח עם חברים, שינוי נקודת ההשקפה שלי לגבי מה נכון ומה לא נכון, גם אם אני צריכה להתחיל כאן הכל מחדש. אני מעניקה לבנות שלי חיים נורמליים כמו שאני חושבת שמגיע לכל ילד בארץ. עד לסוף החודש שעבר (מרץ) הייתי בחל"ת מתפקידי כמזכירת תכנון ופיקוח בהנהלת חשבונות של מפעל בשדרות ולאחרונה שלחתי מכתב התפטרות. זה היה צעד חשוב כדי לעכל שאני נשארת כאן. התחלתי לחפש עבודה וברגע שיהיה משהו יציב, אחפש גם דירה קטנה שתיתן לנו הרגשה של בית".
לעזרן חשוב להדגיש: "אם אחרי 23 שנה של ירי לכיווננו וחצי שנה מלחמה אני עדיין לא חוזרת למקום בטוח עבור הבנות שלי, אז למה לי?. אני כואבת כאב עצום על כל שכול ושולחת חיבוק ענק למשפחות ולחיילים הנלחמים. הם נאבקים שלא יעצרו אותם מלהילחם בשבילנו. הלוואי שמישהו למעלה יבין בכאב צורם, שזה או אנחנו או הם".
"כל רעש מקפיץ"
ליל הסדר המתקרב ושאלה אחת ששאלה את בתה בת העשר, מרעידים את נפשה: "שאלתי את בתי הגדולה מה זה חירות בשבילה, בואכה חג הפסח. ילדה בת 10 השיבה בצניעות שבשבילה זה לישון בלי פחד בלילה. התשובה שלה הכתה בי. היא לומדת בכיתה ד' בבית הספר אילן רמון בנתניה והילדים וההורים קיבלו אותנו בחיבוק ענק ומכיל. הילדים באים אליה למלון, היא הולכת איתם לחוגים. הילדה פשוט חיה. בשדרות היא לא היתה יוצאת מהממ"ד ובקושי אוכלת. הבנות עדיין ישנות איתי באותה המיטה. החורף והרעמים והברקים היו קשים מאד והיה צורך להסביר להן שפה זה לא רעשי נפילות ויירוטים. גם אופנוע רועש עדיין מקפיץ אותן וגם אותי. יש טראומה עדיין".
עזרן, שרגילה לנקות, לבשל ולסדר את הבית לקראת החג, מרגישה שמשמעות הסדר השתנתה לחלוטין. "הילדות אולי יעשו חג במלון, וזה נשמע כיף אבל כולנו יודעים למה אנחנו כאן, זו לא חופשה. ברגע מסוים השהייה במלון הופכת להיות לא כל כך נעימה ולא כל כך פרטית וכל אחד מנסה להשיג את השגרה שלו. כשאני צריכה רגע פרטיות אני יוצאת למרפסת המלון לנשום אוויר מול הים או שמה אוזניות, יוצאת לחצי שעה הליכה וחוזרת למלון".
יריות מתחת לחלון
אירועי השבעה באוקטובר, תפסו את ליאת והבנות בלב ארועי הטרור עם מחבלים וירי חי מתחת לביתן: "עד יומיים לפני השבת השחורה הבנות ישנו עם ממ"ד סגור כי היו מהומות על הגדר. אבל אז אמרו לנו שהחמאס מורתע, יש הסכמים והחזירו את הכניסה של פועלים מעזה, ככה שאפשר לפתוח חלון בממ"ד ולחזור לשגרה נורמלית. בשבת בבוקר כבר הייתי מוכנה לצאת להליכה ואז החלו האזעקות. ניסיתי להילחם בחלון הממ"ד ולסגור אותו ובעודי עושה זאת, כבר שמעתי ירי מתחת לבית שלי". ביתה של עזרן בשדרות נמצא, לדבריה, סמוך מאוד לבית חנון. בדיוק באזור ממנו נכנסו המחבלים בין קיבוץ ארז וקיבוץ ניר עם. "רק חוצים את הכביש והם בתוך שדרות".
עזרן נאבקה עם חלון הממ"ד. "שמעתי תוך כדי, צעקות וירי, עד שראיתי את המחבלים ממש מולי. אחי התקשר מקיבוץ דורות, ושמעתי בקול שלו שהוא מבועת. הוא שאל 'הכול בסדר? האזעקות לא נגמרות'. אמרתי לו: 'שנינו יודעים שזה לא רק אזעקות'. ידעתי שהזעיקו אותם כבר לכיתת הכוננות של הקיבוץ ואמרתי לו: 'אני רואה אותם מהמרפסת עם הקלצ'ניקובים. אני רואה הכול'. יש לי בת דודה עם ארבעה ילדים שגרה מול תחנת המשטרה בשדרות, שם היה טבח, והבית שלי נמצא סמוך לתקרית של מיניבוס המוות, שם נרצחו כל יושביו. הווטסאפ המשפחתי שלנו סער. התקשרתי למשטרה אמרתי 'אני משדרות משהו רע קורה'. הם ענו לי 'אנחנו יודעים תסגרו הכל, לא להתקרב למרפסות וחלונות. זה בטיפול".
עזרן ובנותיה ישבו שלושה ימים שלמים בממ"ד עד שחולצו. לדבריה, בצהרי היום של השביעי באוקטובר, הגיע כוח צבאי שסוף הצליח להיכנס. "למרפסת שלי הגיעו חמישה צלפים. אחד מהם ישב עם הבנות, הרגיע והשרה עליהן סוג של ביטחון והיתר התמקמו במרפסת. הבנתי שמשהו מאד רע מתחולל בחוץ ונחשפתי להודעות הוואטסאפ מהקיבוצים הסמוכים ומשדרות עצמה. 48 שעות עד שפוצצו את תחנת המשטרה בשדרות ולמחרת, אחרי שלושה ימים בממ"ד, סגן ראש העיר אלעד קלימי וכוח צבאי, ליוו אותנו יחד עם כמה רכבים החוצה לכיוון קרית גת. הייתי שבוע אצל אחותי בחדרה ומשם למלון בנתניה. בשום הסלמה לא יצאנו מהבית שהיה המקום הבטוח שלנו. אבל עם מחבלים מתחת לבית, צלפים ומלחמה, לא היתה ברירה. פעם ראשונה מאז שנולדו הבנות שעזבתי את שדרות", היא אומרת בכאב.
עזרן שקולה נשבר כשהיא משחזרת את רגעי אימה והחרדה של בנותיה לאורך הסבבים ובייחוד מאז השבעה באוקטובר, קובלת על 'ההכלה' שמפגינים מי שאינם תושבי העוקף למצוקתם של תושבי הדרום: "ילדינו הם לא חומת מגן ושכפ"ץ של כולם. אנחנו 23 שנים חיים מסבב לסבב. להגיד שקיווינו למלחמה? לא, ממש לא אבל חיכינו שמישהו יתעורר ויגיד,'די לחזק את חמאס, בואו נילחם".
קראו גם:
חג לא חגיגי
החג המתקרב רק מעמיק אצלה את תחושת הכובד והמועקה: "יש הרבה חשבון נפש, הרבה בכי. יש ימים שהכול מציף אותי. שדרות תמיד תישאר הבית עבורי ואני לא יוצאת בהצהרות שלא אחזור לעולם", היא מסכמת, "את הפסח הזה אנו אמורות לציין בקיבוץ דורות אצל אחי, ואני נקרעת בין זה לבין הילדה שמתחננת להישאר במלון במקום הבטוח. עדיין יש בומים ושאלת רפיח באוויר ואיום איראני ומה לא. אני מנסה לראות אותן, ופחות אותי. אני מתגמדת לעומתן ולעומת מה שהן עברו בגילן הצעיר. הרבה אנשים כיום מתעסקים בשאלה של היום שאחרי, ואני מתפללת שלא יהיה עוד קרע ביננו, שמה שקרה יאחד את כולם ויעיר אותנו. לא סתם אומרים אהבת חינם. במקום אחד נגד השני, שנהיה אחד בשביל השני".
