בבוקר ה-7 באוקטובר שי שול היה בארמניה במסגרת משלחת הומניטרית של משרד הבריאות, כשהטלפון השמיע אזעקה. אפליקציית פיקוד העורף המותקנת בנייד שלו מכוונת לביתו שבתל מונד. הוא מיהר לעלות על טיסה הביתה ובשעה 19:00 כבר נחת בנתב"ג והמשיך ישירות למחנה שוּרה.
סא"ל שי שול (48) לוקח חלק מרכזי במשימה חשובה מאין כמוה: זיהוי החללים ממתקפת מחבלי החמאס בבסיס צבאי, שמרבית האנשים מעדיפים להתרחק ממנו. הוא נשוי ואב לשלושה, את שירותו הצבאי הוא החל כחובש וסיים כראש ענף מבצעים של חיל הרפואה, ואז שירת שלוש שנים בארה"ב כקצין קישור של אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה. בינואר הוא השתחרר מצה"ל ומאז הוא עובד כראש אגף תכנון וארגון במרכזים הרפואיים אסותא. כאיש מילואים הוא פעיל בתפקידים הנוגעים לקשר שבין דיפלומטיה צבאית לחיל רפואה וסיוע הומניטרי, ובמסגרת זו הוא משמש כסגן מפקד אגד הרפואה המטכ"לי ואחראי על יחידת הזיהוי המטכ"לית המטפלת בחללי צה"ל.
"הריח. הוא שם כל הזמן"
במדינה למודת אסונות, הספיק שול להשתתף בלא מעט אירועים קשים, שחקוקים וצרובים בתודעה הישראלית. "השתתפתי בחילוץ 73 הרוגי אסון המסוקים, אירוע קשה ביותר שאני נושא איתי עד היום", הוא אומר. "הייתי בראש הנקרה כשהחזירו את גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר והורדתי אותם מהרכב של הצלב האדום לצורך זיהוי. הייתי ברעידת האדמה שהתחוללה השנה בטורקיה וטיפלנו בפצועים בבית חולים שדה. אני יודע מניסיון שמדינת ישראל מתייחסת להרוגיה וחלליה בצורה שונה ממדינות אחרות בעולם. אנחנו מגיעים לזיהוי ודאי ומלא של כל אחד ואחת".
גם הפעם זה יקרה?
"כן. ומיותר לציין שכל זיהוי הוא 100%. כל חלל מטופל ביראת קודש, ואנחנו מגיעים למקסימום פרטים מזהים. אין טעויות. התהליך ארוך וכולל שלבים של אי ודאות וזוועות שכל הסרטונים שראיתם לא יכולים להעביר. התינוקות, המראות הבלתי אפשריים, תכפילי אותם בעשר. אלה המראות שאנחנו רואים בחדרים במחנה שורה מדי יום. והריח, הריח. הוא שם כל הזמן, גם כשאתה עוזב את המקום וגם אחרי שאתה שם את הבגדים בכביסה. זה לא עוזב אותי. בימים הראשונים הלכתי עם מסכה עד שהבנתי שזה לא עוזר".
"המקררים התמלאו בתוך דקות"
עד לפני שלושה שבועות איש כמעט לא שמע על שורה, בסיס האם של מפקדת הרבנות הצבאית שנמצא סמוך לרמלה. ואז החלו להגיע לשם מאות גופות של אזרחים וחיילים שהוצאו מהעוטף והובאו לצורך זיהוי ושחרור לקבורה. הבסיס שינה את פניו באחת. בכניסה אליו הוקמה עיר אוהלים עם מכולות קירור, שקלטו לתוכן כמויות של גופות שלא נראו כאן מעולם. הליך הזיהוי לעתים מורכב וארוך, והיו משפחות שהגיעו למקום כדי לברר מה עלה בגורל יקיריהן והתעמתו עם השוטרים בכניסה לבסיס.
איך התחלתם לעבוד?
"יש כאן יחידה שנקראת מאנ"ח – מרכז איסוף נתוני חלל. זו יחידה שעובדת גם בשגרה ומוכנה לאירוע קיצון. תרחיש הקיצון שאליו נערכים הוא זיהוי של עשרות בודדות של חללים, המקום היה בנוי לקלוט 150 חללים, שזה נחשב המון, והגיעו 1,400. כמעט כפי עשר. כשהגעתי לכאן בשבת התחילו להגיע החללים הראשונים. המקררים התמלאו בתוך דקות וכבר לא היה מקום להניח אלונקות.
"אני פועל תחת קצין רפואה ראשי ואחראי על יחידת הזיהוי המטכ"לית, המטפלת בזיהוי חללי צה"ל. במקביל אלינו באותו מבנה פועל משרד הבריאות, המפעיל את זיהוי הקורבנות האזרחים. אנחנו מערך זיהוי צה"לי ומערך זיהוי אזרחי-משטרתי שפועלים במקום אחד שכם אל שכם ויש שיתוף פעולה הדוק בין כל הגורמים. הובאה לכאן חיילת שגרה עם משפחתה בכפר עזה ונהרגה כשהיתה בחופשה בבית. היא פונתה כאזרחית, ובתהליך הזיהוי הבנו שהיא חלל צה"ל והטיפול בה עבר לצבא. והיה מישהו שהגיע כחלל צה"ל כי על היד שלו הייתה קשורה חולצת צה"ל בניסיון לעצור דימום, והתברר שהוא אזרח. אנחנו שומעים את הפרטים והסיפורים פשוט לא נגמרים.
"אני חלק מצוות גדול ומקצועי שעובד כאן: יש רופאי שיניים, רופאים משטרתיים, מתעדים מבצעיים, אנשי רבנות, אנשי רפואה, אנשים שלוקחים טביעות אצבע, אנשי מעבדה שיודעים ליצור פרופיל די.אן.איי. התהליך מקצועי ולוקח שעות רבות, הוא מתבצע במקומות שונים במאנ"ח ובסוף כל הנתונים מתרכזים במקום אחד שבו נעשות השוואות והצלבות, ונעשה זיהוי כפול ומכופל. רק אחרי שסיימנו את הכל והזיהוי ודאי, אנחנו מצמידים לחלל שם".
"עשרות קומנדקרים יוצאים להלוויות"
האירוע הנוכחי מייצר מראות שלא רגילים לראות אפילו כאן. "יש בכל יום עשרות קומנדקרים בחנייה שיוצאים מכאן להלוויות. יש מתחם פרידה של אזרחים מהיקרים להם. ומי שלא ראה 20 מכולות קירור שמיועדות לגופות ונוחתות במתחם אחד בתוך מספר שעות, לא ראה זוועה מימיו. לא נתקלתי בסיטואציות כאלה גם בתרגיל הקיצוני ביותר".
יש דרך לשמור על עצמך מול כל אלה?
"בטווח המיידי אנחנו מנסים לשמור על האנשים בשיחות בוקר ובשיחות סיום משמרת. בטווח הארוך אני מניח שכולנו נצטרך לתמוך אחד בשני ולהיעזר באנשי מקצוע כדי להרים את כל מי שנמצא כאן. בימים הראשונים כאן בכלל לא חזרתי הביתה ובלילה תפסתי תנומה רק כדי שאהיה מסוגל לתפקד. עכשיו אני חוזר הביתה בשתיים בלילה ויוצא שוב בשבע בבוקר, מספיק לראות את אשתי והילדים לזמן קצרצר. וזה לא רק אני, המקום הזה מלא באנשים טובים שעושים עבודה חשובה.
"לא ראיתי חדשות מתחילת המלחמה, אני פשוט לא פנוי לזה רגשית. כולי שקוע במשימות והמראות קשים מאוד. מאוד. אחיות חדר מיון ורופאים בכירים נרתמים להיות אלונקאים, כי לא כולם מסוגלים לעמוד במעמסה הנפשית. ולא פעם אני שומע את המשפט 'אני לא יכול יותר, אני צריך לנשום' וזה כולל אותי. כל היום אנחנו עובדים, סוחבים ארונות, מתפעלים מערך שלם של זיהוי, ואצלי יכולה פתאום להגיע נקודת שבירה אישית, שבכלל לא קשורה בעשייה. קרה לי שיצאתי לרגע מהמתחם כדי לשאוף אוויר ולשתות מים, ואז פגשתי במקרה את סא"ל שי אברמסון, החזן הצבאי הראשי, התחבקתי איתו, פרצתי בבכי ואמרתי 'רק אתה תשמור עלינו'. ואני לא אדם דתי. מול כל כך הרבה הרוגים, ובני משפחה מרוסקים, וכל כך הרבה סיפורים שאנחנו שומעים, אני שואל איך זה קרה לנו, ואין לי תשובה".
"מצאנו יהודי בין גופות המחבלים"
בתוך כל הקושי הנורא, שול מצליח למצוא רגעים מחזקים ולראות גם תקווה. "אני אומר לעצמי שכולנו ביחד עושים פה משהו גדול ממה שאני מסוגל לתפוס כרגע, וזה מחזיק אותי", הוא אומר. "כשפינינו גופות מחבלים למקרר היה צוות שהתנדב לקחת דגימות די.אן.איי, ומצאנו ביניהם יהודי והבאנו אותו לקבורה. לצד הקושי היתה פתאום התרוממות נפש שלא ניתן להסביר במילים. כשאני מדבר עם האנשים ורואה אותם עובדים זה נותן כוח. וכשאנחנו מגיעים לעוד זיהוי, ולוקחים ביחד עוד ארון של חלל צה"ל לקומנדקר, ובלילה אני נוהג הביתה ושומע את דובר צה"ל מודיע שהחייל הובא לקבורה. וגם כשאני מסתכל על עם ישראל שעומד שעות בתור כדי לתרום דם לטיפול בפצועים ולטובת מוכנות כוחות הרפואה להמשך, אני רואה תקווה".
קראו גם:
מתי תסתיים עבודת הזיהוי?
"אנחנו בשלבים אחרונים של מלאכת זיהוי חללי צה"ל, אבל יש גם נעדרים. ממתינה לנו עוד עבודה של כמה שבועות. ככל שעובר הזמן הזיהוי הופך לקשה יותר, אבל יש טכנולוגיות ובסוף נזהה את כולם. יש דרך לזהות כל מה שמגיע אלינו, אבל החשש הוא שאם רכב עלה באש ולא נותר ממנו כלום, או בית שנשרף כליל, אולי לעולם לא נדע מה עלה בגורל האנשים שהיו בו.
"המראות שאני רואה כאן יישארו איתי לנצח. כולל כמה מראות אבסורדים: בחמישי בלילה סיימתי משמרת ויצאתי מהמבנה עם מפקד מאמץ הזיהוי האזרחי, אל"מ דודי צוקרמן. בדיוק הגיעה תרומה של מנות אוכל מבני ברק, האוכל הריח טוב והיינו רעבים, וכשארגנו לעצמנו צלחת הפניתי את תשומת לבו של דודי לכך שמאחורינו יש מערום של ארונות קבורה ריקים, שממתינים לחללי צה"ל. המרחק הקצר הזה, הבלתי נתפס, בין המוות לבין ארוחת ערב או בדיחה שמישהו פתאום שיחרר, הוא מדהים. כל כך קרוב, וכל כך רחוק".
