לפני חודשיים עולם הכדורסל הישראלי הוכה באבל כבד. המאמן אריק אלפסי, הלך לעולמו לאחר שנדבק בנגיף הקורונה. אלפסי היה אחד המאמנים הבולטים בישראל, והיה אגדת כדורסל נתנייתית.
כמאמן העלה אלפסי את קבוצת ברק נתניה לליגת העל והצעיד אותה עד גמר גביע המדינה. מאות ליוו את המאמן בדרכו האחרונה בבית העלמין במושב אביחיל. השבוע המשפחה שהותיר - ילדיו ליאור, יהלי, טיה ולני, ואם ילדיו שגית, נזכרים באדם המיוחד ויוצא הדופן שהיה, ובחיוכים שהיה מעורר בכל אדם בו פגש.
דאגה גדולה
"אריק היה במסיבת יום הולדת. הוא ועוד שלושה חברים נדבקו", אומרת שגית, "כולם מלבדו עברו את זה בקלות. אריק ירד עם הילדים לאילת, הוא לא הרגיש טוב אבל לא העלה בדעתו שנדבק בקורונה מכיוון שהיה מחוסן.
קראו עוד>>
"אריק עבר את החיסון בחודש ינואר, כשרק החלו להתחסן בארץ. למעשה הגוף שלו לא היה מחוסן. ואז הוא עשה בדיקה, התגלה כחיובי, חזר הביתה, נכנס לבידוד. הוא היה מעל שבוע לא מטופל, והגיע לבית החולים בסטורציה של 70. ואז לא השתפר מצבו, והחליטו להרדים ולהנשים אותו".
איך הרגשתם כשראיתם אותו בבית החולים?
"עוד לפני שלקחו אותו לבית חולים, שמענו בטלפון שהקול שלו לא בסדר", אומרת בתו ליאור, "גם בשבוע הראשון שלו בבית החולים הוא עדיין תקשר איתנו".
"עדיין היו לו את ההומור ואת הדאגה, אבל ראו את ההשפעה של המחלה", מוסיפה שגית.
מה עבר לכן בראש באותם הימים כשהוא היה מאושפז?
ליאור: "זו תחושה של אי ודאות, בכל יום".
שגית: "אתה בתחושה שבכל יום הוא יצא מזה. גם כשהוא היה מורדם ומונשם, הייתה לנו תקווה. כשהוא התאשפז הרופאים האמינו שהוא ייצא מזה, מכיוון שהוא היה בן אדם בריא, צעיר, ללא מחלות רקע, הוא לא עישן.
"בזמן שהוא היה מורדם ומונשם, הייתה לי שיחה עם העובדת הסוציאלית, שנתנה לי הסברים איך בעצם יתבצע השיקום שלו, וזה בעצם מה שנתן את התקווה שנקום וזה יהיה מאחורינו, היינו כבר עסוקים באחרי. ואז פתאום זימנו אותנו להגיד לנו שצריך להיפרד, והוא המשיך את חייו עוד ארבעה ימים אחרי.
"גם כשאמרו לנו שצריך להיפרד, קיווינו שאולי יהיה נס".
לאחר שאריק הלך לעולמו, עולם הכדורסל הגיב באבל והנצחה מיידית. במסגרת רבע גמר גביע ווינר סל, השחקנים ענדו סרט שחור לזכרו. פרס ה-MVP של הטורניר, נקרא על שמו של אלפסי. ובמשחק רבע גמר גביע המדינה בכדורסל שנערך לפני מספר שבועות, התקיים טקס לזכרו.
קשר מיוחד
"לא היה בן אדם יותר מדהים מאבא שלי", מספרת ליאור, "אין לי איך לתאר את זה. הוא היה לוקח את הדברים מאוד באיזי. היה לנו קשר מיוחד איתו, קשר חברי. אני הייתי התינוקת שלו, תמיד היה לו משפט שעד החתונה הוא ירים אותי בידיים".
"יש אנשים שהם נשמות טובות, אנשים טובים בבסיס שלהם", אומרת שגית, "הוא היה בן אדם מאוד טוב, מאוד נדיב, מאוד הולך אחרי האמת שלו, לפעמים יותר מדי. למרות שהוא בהחלט ידע להתגמש.
"בתור אבא הוא היה מאוד פולניה. הוא מאוד דאג לילדים ואהב אותם בכל דרך אפשרית. אחרי המוות שלו, כל אחד מהילדים בא ואמר לי 'אני הייתי המועדף'. אם הוא הצליח לייצר דבר כזה, זה מדהים. בדרך כלל כולם מרגישים מקופחים, אבל הוא היה אבא מהמם".
איזה מקום היה לכדורסל בבית?
ליאור: "ענק, זה היה החיים שלו. אין משחק שאמא הייתה מפספסת".
שגית: "עוד מימי קבוצות הנוער, היינו מכינים להם סנדוויצ'ים. נתתי הרבה מקום לדבר הזה. כל הילדים מגיל אפס על המגרש. פעם בשבוע יש משחק. חשוב לומר שאריק לא התעסק רק בזה, היה לו ועדיין יש הוסטלים לתשושי נפש במזכרת בתיה ורמלה, שהוא דאג להם גם כן.
"הנתינה והכדורסל היו שתי קצוות בחיים שלו. מצד אחד להתעסק עם אנשים תשושי נפש, מצד שני כדורסל. הוא גם היה תורם באופן קבוע לילדים שאין להם אמצעים לארוחת עשר בבית ספר, וזה משהו שאנחנו נמשיך לעשות".
ליאור: "הוא היה בן אדם מאוד טוב ונדיב שמאוד אוהב לעזור. הוא תמיד אמר לי, אם מישהו מבקש - תתני"
"אני חושבת שגם היה משהו בלהיות עם חבר'ה צעירים בעולם הכדורסל, זה מאוד משפיע עליך. זה שומר אותך צעיר באיזושהי צורה", מוסיפה שגית. "הוא היה ממש שטותניק. גם כילד שמעתי עליו שהוא היה עושה צחוקים ושטויות, הוא היה ילד שמעז. פושטק", אומרת ליאור.
אילו זיכרונות יש לכם ממנו?
שגית: "הוא היה מאוד חם, מאוד נדיב ומאוד מצחיק. אני זוכרת שהיינו באיזושהי חתונה, וניגש אלינו שחקן עבר ששיחק אצל אריק, ואמר לו שהוא מאוד השפיע עליו. והוא לא היחיד. היו בדרך עוד המון שחקנים שפגשו אותו במהלך חייהם שהוא הצליח להשפיע עליהם רבות.
"כשהוא אימן בנתניה, לקבוצה היו לעתים אימוני בוקר ואימוני ערב. מכיוון שלא היה לקבוצה תקציב לתת להם דירות, אריק הזמין אותנו אלינו הביתה. הוא מאוד דאג לשחקנים שלו ומאוד שמר עליהם".
ליאור: "אחרי כל מה שקרה, אז השחקן אדריאן בנקס דיבר איתי. אבא הביא אותו לנתניה ובפעם הראשונה לישראל, והוא היה המאמן הראשון שהאמין בו ותמך בו, ולקח אותו ממש כמו בן טיפוחיו.
"הוא היה מאוד אבהי כלפי השחקנים שלו. זה היה מעבר למגרש. אני זוכרת שהייתה לנו את הקבוצה באילת שהוא אימן, שחקנים היו באים לאכול איתנו ארוחת שישי"
איפה הוא חסר לכם במיוחד?
ליאור: "מרגישים שהוא חסר בכל דבר קטן, בכל שנייה ביום. הוא היה מההורים שהילדים מתייעצים איתם על הכל. הוא היה כמו חבר. כל דבר שהייתי צריכה, כל פעם שהייתי רוצה לספר משהו, הייתי מרימה אליו או לאמא טלפון".
"אמרתי את זה גם בהלוויה ואני רוצה להגיד את זה גם עכשיו", מוסיפה ליאור, "תמיד הערכתי את מה שיש לי, אבל כנראה שלא מספיק הערכתי. המשפחה שלי עברה דברים. אבל זו הטלטלה הכי כבדה שעברתי.
"אני פשוט חושבת שהמסר שלי הוא שצריך להעריך את החיים יותר ולקחת הכל בפרופורציות, ומאוד להתקרב למשפחה. זה הדבר הכי חשוב שיש, ובאמת להעריך את ההורים שלך ולתת להם את כל מה שיש. כי הנה, זה פשוט יכול להגיע אליך משום מקום".
לעדכונים: חדשות נתניה
