שופטת בית המשפט השלום בנתניה אליאנא דניאלי פסקה 22 חודשי מאסר בפועל לסייעת אולגה זבירוב, שהורשעה בגרימת מותה ברשלנות של טליה דשקוב בת ה-3 באוגוסט 2011, לאחר ששכחה אותה ברכב ההסעות לגן. בנוסף, קבעה השופטת לזבירוב שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, קנס בסך 10,000 שקל או שלושה חודשי מאסר תמורתו ופיצוי להוריה של טליה ז"ל בסך 20 אלף שקל.
נזכיר כי זבירוב הורשעה לפני כתשע שנים בגרימת מוות ברשלנות של טליה ז"ל כמו האחראי הנוסף לאסון - בעלה של מנהלת הגן, נהג ההסעות איוון אולוס. אולם בעוד אולוס ריצה עשרה חודשי מאסר (מתוך שנת מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי), נמלטה זבירוב לאוקראינה. באוגוסט האחרון היא הוסגרה לישראל לאחר שהופעלה התרעה אדומה עליה ב-23 בדצמבר 2022 בזמן שנמלטה מהמלחמה באוקראינה לסלובקיה, שעמה יש לישראל הסכם הסגרה, בניגוד לאוקראינה.
גינדי דשקוב, אביה של טליה ז"ל, אמר לאחר שניתן פסק הדין: "הנושא מאוד רגיש לי וגם לגרושתי, אנחנו מאוד כואבים על האובדן של טלי ושום דבר לא יחזיר אותה, כמו גם לא יכפר על הכאב והאובדן ופירוק תא משפחתי שלם ששנינו נושאים בתוצאותיו ומנסים להמשיך בחיינו עד היום. אני מקווה שפסק דין זה יהווה נקודת מפנה בהתנהלות גני הילדים ומערכת החינוך לגיל הרך. אני מודה לכם מקרב לב על העבודה הנאמנה שנעשתה כאן".
"הנאשמת עשתה כל שביכולתה על מנת למזער את חלקה ולהתנער מכל אחריות", ציינה השופטת בהחלטתה. "היא סירבה לעשות שימוש במילה 'אחריות' או 'מלווה', לא הסכימה לאשר כי תפקידה קשור בבטיחות הילדים או כי הייתה אחראית על ילדים בגן, וטענה כי רק נכחה ברכב. רק במסגרת הטיעונים לעונש – משנתפסה ונעצרה במדינה זרה בחלוף שנים ארוכות, והיא מבינה כעת כי אינה יכולה להתחמק עוד מגזירת דינה, הביעה לראשונה צער על מעשיה ולקחה עליהם אחריות.
קראו גם:
"ב"כ של הנאשמת טענה כי הנאשמת ומשפחתה יצאו את הארץ נוכח מצבה הרפואי של סבתו של בעלה ואולם בא כוחה הקודם הודיע בזמן אמת לבית המשפט כי הנאשמת עזבה את הארץ לצרכי התאוששות. כך או כך, אין חולק כי הנאשמת לא שבה אל הארץ שנים ארוכות, ולא היה במצפונה, אשר לכאורה ייסר אותה, כדי להביאה לעשות את המעשה המוסרי והמתחייב – ליתן את הדין בגין מעשיה".
השופטת התייחסה גם לטענות של עורכת הדין של הנאשמת לגבי מצבה הנפשי מאז האירוע - היא עברה התמוטטות נפשית, הפלה, הראתה חוסר רצון לחיות, אובדן תיאבון ומצב רוח ירוד. בנוגע לטענות אלה כתבה השופטת כי "הנאשמת לא עברה הליך טיפולי, והמסמכים שהוגשו בעניינה מאוקראינה מלמדים על מצב נפשי מורכב אומנם, אולם ללא התייחסות לגורם לאותו מצב. ייתכן שמצבה זה נבע ממותה של טליה, וייתכן שלא – הדברים לא הובררו".
השופטת הוסיפה: "להוריה של טליה אין נחמה והזמן לא מרפא את הפצעים", כתבה השופטת בהחלטתה. "כל עונש לא יביא מזור לכאבם של בני המשפחה. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את האסון הכבד אותו המיטה הנאשמת – יחד עם הנאשם - הן על טליה והן על בני משפחתה, וליתן ביטוי לערך חיי האדם. אף אם מוגרה במידה מסוימת התופעה של מות פעוטות בהסעה, הרי שהרתעת הרבים מחייבת לשקול הן את המעשה בגינו נותנת הנאשמת את הדין והן את התנהגותה לאחר מכן – התנהלות שהוסיפה כאב וקושי למשפחתה של טליה, ואשר יש בה כדי ללמד כי אם יש למצות את הדין עם נאשם כלשהו – הרי שזאת עם הנאשמת שבפניי, אשר לאורך כל הדרך, משך שנים ארוכות מאז האסון ועד עתה, ראתה לנגד עיניה את עצמה בלבד".
