ב–30 בדצמבר, כשבוע לאחר שאושפז כשהוא פצוע במצב אנוש במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה בבאר שבע, נפטר סרן הראל איתח ז"ל מפצעיו הקשים.
איתח ז"ל, בן 22 בנופלו, מפקד צוות (מפק"צ) בסיירת גבעתי, נפגע בצורה קשה בקרב מול חוליית מחבלים באחת השכונות הצפופות של דרום רצועת עזה, ולהלווייתו, שהתקיימה בעיר הולדתו נתניה, הגיעו מאות מלווים, בהם כמה מלוחמיו שנפגעו באותה התקרית.
בימי ההמתנה הלא פשוטים בבית החולים, לצד בני משפחתו הקרובה וחבריו, שהתה כל הזמן ליד מיטתו בת זוגו בחודשים האחרונים, ניצן בשרטי, בת 21 משוהם.
עכשיו, למעלה מחודש וחצי לאחר נפילתו, משתפת בשרטי, חיילת בעצמה, ברגעים השמחים והמיוחדים שליוו את מערכת היחסים הקרובה ביניהם ומציגה את נקודת המבט של בנות זוגם של לוחמים שנפלו במלחמה, סוגיה מורכבת להתמודדות.
בשרטי, צעירה בגילה אך בוגרת מאוד בנפשה, נולדה וגדלה בשוהם, אחות אמצעית בין אח צעיר ואחות בכורה, שהיתה זו שהכירה בינה ובין הראל ז"ל.
"אחותי נועם היתה קצינת שלישות של סיירת גבעתי. הראל היה מפק"צ לוחמים והם נהיו חברים טובים. באחת השיחות ביניהם היא הציעה לו, חצי בחיוך, שהיא תמצא לו מישהי", מספרת בשרטי. "הראל נתן לה סל של תכונות, דברים שהוא מחפש אצל בחורה, והיא אמרה לו שזה תואם אותי, ומפה לשם זה נהיה ממש שידוך".
את הפגישה הראשונה ביניהם, שהתקיימה בנמל תל אביב, בשרטי לא תשכח לעולם. "כבר אז הרגשנו חיבור מיידי, כאילו שנינו אותו דבר. הפכנו לחברים טובים ואחר כך התאהבנו. מצאנו המון נקודות דמיון בינינו", היא אומרת. "לא היה רגע מסוים שבו הפכנו לזוג, הבנו ששנינו באותו ראש וזהו, והיה כמובן את הרגע שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי, וככה התגלגלנו".
האהבה: ים ואופנועים
בתקופה שלפני המלחמה בילו בשרטי ואיתח זמן רב ביחד והשתדלו למצות כל רגע במערכת היחסים ביניהם.
"היינו צמודים אחד לשנייה, הלכנו להמון מקומות, כל הזמן ביחד, הראל גר בשכונת פולג בנתניה, ממש קרוב לים, אז היינו הולכים לשם המון", היא מספרת. "חלק גדול מהראל זה האופנוע שלו, אז תמיד היינו על האופנוע, רכבנו וטיילנו ואהבנו לעשות כל מיני דברים, אפילו להרכיב לגו, אבל כמובן שהצבא היה חלק גדול מהחיים שלנו.
"הוא היה קצין בקבע ודיבר איתי על המצב ועל השירות, ותמיד היה חשוב לנו לתמוך אחד בשני, הוא כמפק"צ וגם אני מפקדת בתחום שלי, ותמיד סייענו אחד לשני".
מה עבר עלייך ברגע שפרצה המלחמה?
"פשוט בכיתי, באותה השבת הראל היה איתי בבית בשוהם. קמנו ל'צבע אדום', הוא קיבל מלא טלפונים ותוך שנייה הוא הבין שיש משהו רציני, ומיד נסע לבית שלו להתארגן, הוא כבר ידע".
"אני מאוד דאגתי, וביום למחרת גיליתי שחבר טוב שלי משוהם נהרג, וזה ישב עליי כל הזמן, וידעתי שבשבת הראל היה בנחל עוז, ודאגתי מכל מה שקורה. סמכתי עליו מאוד, היתה לי מנטרה שהראל הוא הכי מקצוען, אני בוטחת בו, ואמרתי לעצמי שאני לא ב'סטנד ביי'. פינטזתי על היום אחרי שהמלחמה תסתיים".
ב־20 באוקטובר חגג איתח יום הולדת, ובשרטי העבירה לו מכתב ובו ברכות, אחד המסרים היחידים שהצליחו להעביר בתקופה זו האחד לשני.
"נפגשנו רק פעמיים במהלך המלחמה - פעם אחת הוא הפתיע אותי בבסיס בו הייתי וזה היה נחמד ובפעם השנייה נפגשנו בשטח באיזור הדרום, גם זה, לשעתיים בערך", היא נזכרת. "למרות שזה לא היה ארוך, הערכתי את זה ממש, שגם בשיא הלחימה, כמפקד, הוא ידע לפנות כמה שעות כדי לראות אותי".
את הבשורה על כך שהראל נפגע קיבלה בשרטי בביתה: "זה היה ביום שישי, הייתי בבית, וכמה שעות לפני התעוררתי וקיבלתי הודעה ממישהו בשם יעקב, שסיפר לי שהוא היה בלחימה עם הצוות של הראל, ושהוא השאיר לי אצלו מכתב.
"הבחור הזה גר בבית שמש, אז נסעתי אליו, זה היה בשתיים בצהריים בערך, אספתי את המכתב שהיה בעצם משהו שהראל רשם לי על פיסת עיתון פלסטיני. הוא כתב שאין לו קליטה שם ולא הספיק ממש לכתוב כי החייל שהעביר לי את המכתב היה חייב ללכת. אבל לראות את כתב ידו ומילות האהבה שלו היה המון. הייתי בעננים ואפילו מסגרתי את המכתב. כל כך שמחתי שקיבלתי אות חיים כל כך אותנטי מהראל".
כמה שעות לאחר שקיבלה את סימן החיים המרגש מאהוב לבה הגיע הטלפון ממנו חששה.
"בסביבות שש בערב אמא שלו התקשרה אליי ושאלה אם ידוע לי אם מישהו מהצוות של הראל נפגע", מספרת בשרטי, "ולא עברו שלוש דקות והיא התקשרה שוב ואמרה שהראל פצוע קשה והוא בסורוקה. באותו הרגע אבא שלי התארגן וטסנו לשם, הגעתי לשם ראשונה".
איך עברו הימים בבית החולים?
"זה היה מורט עצבים, הוא לא היה בהכרה, פצוע אנוש, וביום שבת אמרו לנו שאין באמת סיכוי, עד שהגיע אחד הרופאים ואמר שיש אופציה של החייאה מלאכותית, וחיברו אותו לאקמו כפול, שמדמה את פעולת הריאות, וזה השאיר לנו אותו בחיים, אבל כל הזמן היה ברור שלרופאים קשה לייצב את מצבו.
"באותם רגעים אני בעיקר חזקה בשבילו, ובכלל לא מאמינה שאני נמצאת בתוך הסיוט הזה. העברתי שמונה ימים בטיפול נמרץ על הרצפה עם המשפחה שלו ואפילו התחלתי להתפלל, למרות שמעולם לא התפללתי. כולם התפללו על הראל, זה היה קשה. בכל בוקר קמתי ולא האמנתי שקמתי למציאות הזו".
הסוף: "מעבר לכאב פיזי"
כשבוע לאחר שאושפז, ולאחר שעבר טיפולים וניתוחים רבים, לא הצליח גופו של איתח ז"ל לשרוד את הפציעה הקשה והוא נפטר.
בשרטי עדיין מתקשה לעכל את הבשורה. "אני מרגישה שקיבלתי כאפה, שום דבר לא מעניין אותי כרגע, זה מוזר, הפכתי לאדישה, הלב שלי על דופק מהיר, יש ימים שאין לי אוויר. זה הדבר הכי קשה שקרה לי בחיים. את הרגע שבו התעוררתי לצרחות, שבו הבנו שהוא עומד למות, לא אשכח לעולם. זה לא מרגיש אמיתי, הלב כואב לי ממש, פיזית אין אוויר, הבטן כואבת".
שיירת כבוד בנתניה להראל איתח ז"ל
(צילום: עיריית נתניה)
קראו גם:
את בחורה צעירה, ואיבדת את אהבת חייך, איך את מתמודדת?
"זה לא פשוט, זה מעבר לכאב פיזי, אני מבינה שהאהבה שלי הלכה, אהבת בן זוג, חבר לחיים, זה משהו שהלב בוחר, הנשמה, לא באמת אתה.
"ידענו, כמו כל זוג, את הסודות הכי גדולים אחד של השני, דיברנו על דברים, תכננו עניינים, זה פשוט לאבד את מי שהלב שלך בחר, תלשו לי את הלב מהמקום".
צעירות רבות שלא היו נשואות או מאורסות איבדו בני זוג במלחמה. מה עמדתך בנושא המורכב של מעמד חברות הנופלים?
"אני חושבת שחייבת להיות הכרה כלשהי, כי גם אנחנו זקוקות לתמיכה. אמנם אין לי טבעת על היד, אבל יש לי הרבה צורך בתמיכה קרובה, ובנות זוג, ברור לכולם, זה הדבר הכי קרוב. זה לא פשוט, לפעמים זה גורם לך להרגיש כאילו את בצד איפשהו בסיפור הזה.
"עם זאת ייאמר לזכותם של קציני הנפגעים של צה"ל שנתנו לי תשומת לב, ואנשי עמותת 'הותיר אחריו חברה', עמותה שחבריה עוסקים בדיוק בנושא הזה, יצרו איתי קשר והצמידו לי חברה ותיקה שאיבדה בן זוג, ויש שם תהליך שאפשר להתחבר אליו, זה בהחלט מחזק".
מה הכי חשוב לך שיזכרו מהראל?
"שהוא היה נחוש להפוך את העולם למקום טוב יותר. היה בו ביטחון להשיג מה שהוא רוצה, הוא היה באמצע חאן יונס והוא הוביל את החיילים שלו שהלכו אחריו בעיניים עצומות.
6 צפייה בגלריה
סרן הראל איתח ז״ל (משמאל) עוטף באהבה את סמ״ר ברהנו קאסיה ז״ל
(צילום: מהפייסבוק של נפטלי בנט)
"היה לו טוב לב מדהים. פעם אחת ישבנו במסעדה והוא נתן שטר של מאה שקלים למנקה, כי הרגיש שמצבו לא טוב, וגם לחיילים שלו, ולמשפחה שלו, ולי כמובן, היה חשוב לו לעזור במה שצריך. הוא גם לא פחד מכלום, זה היה הבנאדם להילחם איתו, ללכת אחריו, לחיות איתו את החיים, והוא תמיד אמר לי לא לפחד לקחת סיכונים מחושבים.
"הלוואי שכל אחד מאיתנו יחשוב על האנשים הנפלאים האלה שנהרגו כדי שאנחנו נחיה כאן בשקט, ויעשה, למענם ולזכרם, דבר אחד טוב".
