מאז שהייתה בת 18, אופירה זנדני מנתניה ניסתה להתגייס לצה"ל. בהזדמנויות שונות במהלך חייה ניסתה להתקבל אל שורות הצבא כמתנדבת, אך נתקלה בחומה בצורה - בשל גילה ושיתוק המוחין איתו היא מתמודדת מלידה.
כעת, לאחר שלושה עשורים, הצליחה סוף סוף להשיג את המטרה ולהתנדב לצבא ההגנה לישראל.
"נולדתי עם שיתוק מוחין, וזה מלווה אותי כל חיי", אומרת זנדני בת ה-48, "חוסר תחושת השייכות ניהל אותי המון שנים, בחיים שלי. לאחרונה הצלחתי להגשים את החלום, ובעצם ולהתנדב לצבא, ולחבר את העשייה היומיומית כמדריכת שיקום תעסוקתית גם לצבא
קראו עוד>>
בצבא אני מלווה חבר'ה של 'כפר-לי' - שלוחה שבה גרים בני נוער עם צרכים מיוחדים מפרדס חנה כרכור, חבר'ה עם מוגבלויות שמתנדבים לצבא. ההתנדבות שלי היא איתם בבא"ח גולני באגף הלוגיסטיקה, זה מאוד משמעותי בשבילי".
זנדני מספרת כי כל חייה למדה במסגרות חינוך רגילות ולא דרשה יחס מיוחד למרות נכותה. אך כשהגיעה לגיל 18, הופתעה לגלות כי היא לא יכולה להתגייס לשירות צבאי כמו שאר חבריה. "לא התגייסתי בגיל 18, ושילמתי על זה מחיר מאוד כבד", היא אומרת, "במשך שנתיים לא תפקדתי. תמיד הייתי במסגרת רגילה עם חבר'ה רגילים, ואז הגעתי לצבא וקיבלתי דחייה. זו הייתה סטירת הלחי המצלצלת של חיי.
"זה שיתק אותי. המקום הזה שלא יכולתי להיות כמו כולם, הכמיהה הזאת, הפילה אותי. זה הביא אותי לשנתיים מאוד קשות מבחינה רגשית. בגיל 21 כשהתעוררתי וחזרתי לחיים יצאתי לעולם עם התובנה שאם הצבא לא יקבל אותי, אף אחד לא יקבל.
"הפנמתי את הסטיגמה החברתית כלפי עצמי, מה שאומר שאני נכה, נחותה, אפס, לא שווה ואין לי מה להציע לעולם וככה התנהלתי, דוגמא אחת לכך הייתה הפחד לגשת לראיונות עבודה".
וניסית שוב להתגייס לאחר מכן?
"בטח. עשיתי מספר ניסיונות לפנות לאנשים שונים שיעזרו לי. התשובות שקיבלתי בין היתר היו: 'את מבוגרת, חיה בסרט, איחרת את הרכבת, הגזמת'. לא לקחו אותי ברצינות".
מתי הגיע השינוי?
"כשפאניה חזן, העובדת הסוציאלית של 'כפר-לי', ביקרה אותי במקום העבודה שלי בכפר עידוד וסיפרה לי על 'גדולים במדים' תוכנית ייחודית של עמותת 'יד לילד מיוחד' ומטרתה גיוס צעירים עם מוגבלויות לצה"ל וזה היה הרגע שלי לשתף אותה בחלום האישי- להתגייס.
"היא הייתה קשובה ובשיתוף פעולה עם קובי מלכה. הם הצליחו לראות את הפוטנציאל שבסיטואציה שלי, מעבר לגיל והמגבלה"
איך הייתה ההרגשה לעלות על מדים בפעם הראשונה?
"רעדתי, לא האמנתי. עשיתי מסיבת 'מימוש' במקום מסיבת גיוס. זו חוויה מעצימה ומרגשת. סוג של סגירת מעגל".
זנדני מספרת כי המגבלה מנעה ממנה להגשים ולממש את עצמה באופן מלא רוב חייה, עד שהלכה ללמוד הדרכת שיקום כשהייתה בת 38, אז תפיסתה השתנתה. "בגיל 38 הבנתי שהנכות מנהלת אותי ולא הפוך, ובחרתי לקחת את המושכות, זה היה המקום שהתחלתי לחבק את עצמי", היא אומרת.
"היום אני מחבקת קהילה שלמה. אני פעילה חברתית ואקטיביסטית בכל הקשור לאנשים עם מוגבלות. אני רוקדת ב-'גלגלי מחול', הלהקה הייצוגית של נתניה. בחרתי לשבת בכיסא גלגלים כדי לרקוד, שזה משהו מאוד סימבולי מבחינתי, כי ביומיום אני אפילו לא נעזרת במקל".
זנדני היא גם חברה בולטת בקבוצת נשים מנהיגות בבית 'איזי שפירא' ברעננה, שם היא מנסה לסייע לנשים עם מוגבלויות החפצות בכך לממש את הזכות הבסיסית שלהן לאימהות, ולהנגיש שירותים רפואיים שכיום לא מונגשים לנשים עם מוגבלויות.
"אחת מהנשים בקבוצה שלנו נפטרה מסרטן, מאחר ולא הייתה יכולה לעשות בדיקת ממוגרפיה, כי המכשיר הרפואי לא היה מתאים לאישה היושבת בכיסא גלגלים", היא מספרת. "זו דוגמא אחת מני רבים בהם נתקלות נשים עם מוגבלויות. וחוות קושי בכל ימות שנה".
יש לך מסר לקוראים?
"לא לוותר על החלומות, וללכת עם התשוקה עד הסוף. להתחבר לייעוד ולמה שעושה לכם טוב, לצעוק את החלום. בזכות זה אני, אופירה, זוכה ברגעים קטנים של אושר גדול".
לעדכונים: חדשות נתניה
