תגמולית חורש, חקלאית בת 82 מכפר חיים שבעמק חפר, הצטרפה עם תחילת המלחמה לפני כחודש למאבק להחזרת החטופים.
מדי יום יוצאת תגמולית לצומת העוגן הסמוך כשהיא אוחזת בשלט עליו נכתב "החזרת השבויים עכשיו", באותיות קידוש לבנה ומפגינה שם מספר שעות. המחווה האזרחית של התושבת שלא נותרת אדישה ועושה כמיטב יכולתה לתמוך במאבק משפחות החטופים מרגשת את העוברים והשבים והם מבקשים לתעד ולצלם אותה ומפרגנים ליוזמה באמירות מחזקות.
"אין לי נגיעה אישית למשפחות החטופים, אבל הנגיעה האישית שלי היא למה שקורה בארץ. לכל הבלגן שמאוד כואב לי", היא מסבירה. "אני מחפשת מה לעשות כדי להיטיב את המצב וזה מה שאני מסוגלת לעשות כעת. איני יכולה לעבוד עוד בחקלאות יותר משעתיים, יש לי חצר שגודלה דונם, עצים וגינת ירק קטנה בדליים שאני מטפלת בה קצת ויש לי גנן פעם בשבועיים. אני גם לא יכולה להגיע לקפלן ולהיות עם המשפחות, כי אני כבר לא יכולה פיזית, אז מה שאני כן יכולה זה לתמוך בהם מכאן וזה מה שאני עושה. זה כבר השבוע הרביעי שאני עושה זאת וכל הזמן אנשים אומרים לי 'כל הכבוד' ומבקשים לצלם אותי. איני מבינה על מה 'כל הכבוד'. בכוונתי להמשיך לשבת שם, מדי יום, עד שיחזרו החטופים לבתיהם".
תגמולית קיבלה את שמה המיוחד כשטרם לידתה נפטר אחיה והוריה חשו שקיבלו גמול תחת האבידה הקשה. בעבר היו למשפחה שהיתה משפחת חקלאים מטעים שונים ובהם אבוקדו והדרים, בנוסף גידלו פרחים והיה גם לול, אך כיום מטפלת תגמולית רק בגינת הירק שלה ובעצי הפרי.
קראו גם:
את אופטימית בנוגע למלחמה?
"אני מתנדבת בהרבה תחומים ואחד מהם הוא הדרכה בקיסריה. שם אני מספרת על הצלבנים שהיו פה 200 שנה בתוך המרחב המוסלמי. אנחנו היהודים שנמצאים עכשיו בתוך המרחב המוסלמי, כמה זמן נוכל להחזיק מעמד? ההבדל בינינו לבין הצלבנים זה שהם באו בשביל לחזור בשלב מסוים לאירופה ולנו אין לאן לחזור. ככה שאיני יודעת כמה זמן נחזיק מעמד, במיוחד לנוכח המלחמות בתוך העם".
