אסתר קאופמן היתה רק בת 9 וחצי כשהתחילה המלחמה האיומה, מלחמת העולם השנייה. לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה היא חושפת את מסע הייסורים ששינה את חייה והחל בליל חג הפסח בשנת 1944, כשהיא בת כמעט 15, עד שהגיעה לארץ ישראל והקימה את ביתה בנתניה.
"זה קרה בליל הסדר של שנת 44 בכפר בו גדלתי ברומניה'', היא מספרת. "הגרמנים הגיעו, הוציאו את כולנו מהבתים והעלו אותנו על רכבות לאושוויץ. לא ידענו מה מחכה לנו. לא ידענו שיפרידו את הגברים, את אבא שלי צבי שטאובר והאחים שלי ישראל ומנדליי מאיתנו, מאמא שלי צ'רנה ואחותי יפה. גם לא ידענו שזו הפעם האחרונה שנראה את ההורים שלנו. לא ידענו כלום".
אסתר מספרת שהיא זוכרת את הריח של המשרפות שאליהן לקחו את המבוגרים. "לא היה לי זמן לחשוב על זה שהיינו שם, לא נתנו לנו זמן להבין מה קורה, פשוט העבירו אותי ואת אחותי יפה לביתנים, שם גילחו לנו את שיער הראש והטביעו לנו מספר על היד. אחרי זה לקחו אותנו לבירקנאו שנמצא במרחק הליכה קצר משם. חזרנו לאושוויץ רק בערב חג השבועות, אחרי שעבדנו בפירוק טליתות לטובת חבלים ובדים עבור הנאצים במחנה".
היא מספרת על החיים במחנה עד שהגיעו האנגלים לשחררם. "השאירו את הצעירים והנערות בחיים בשביל העבודות, אחי יעקב שגויס לפני שהנאצים הגיעו לפלוגות העבודה של ההונגרים, עבד בעבודת פרך כל שנות המלחמה ושם הוא גם מת, בהונגריה. לא הספקתי להיפרד ממנו". היא מספרת בצער וחושפת בכאב כי היא גם תזכור עד יומה האחרון את הילדה הקטנה שהפרידו אותה מאמה וחיילים זרקו אותה משערות ראשה אל תוך המשאית.
קראו גם:
"לפני ששחררו אותנו הבריטים בסוף המלחמה ב-45', עוד הספיקו להעביר אותנו חזרה לברגן בלזן", היא מספרת וחושפת את הנסיעה הקשה מכל, הנסיעה שמכונה מסעות המוות. ''הריח של המוות היה בכל מקום, בעיקר בתוך הרכבות שלקחו אותנו מאושוויץ'', היא מספרת בכאב. ''מדובר ברכבות שהיו נוסעות הלוך ושוב והיו מגיעות עם הרבה אנשים שלא שרדו את הנסיעה הלא אנושית, 120 אנשים דחוסים בתוך קרון רכבת אחד, צפופים בעמידה בלי יכולת לזוז, במשך שלושה ימים. הן היו מגיעות עם אנשים מתים, ואחרי שהיו זורקים החוצה את הגופות של המתים, הכניסו אותנו. עמדנו כל הנסיעה, בלי יכולת לזוז. חלק מהאנשים עשו כך את צרכיהם וחלק ישנו או מתו ככה, בעמידה. הריח היה נורא. ריח של מוות'', היא משחזרת את רגעי הנסיעה שנחרטו עמוק בזיכרונה.
היא מוסיפה שכמו הרבה רבים במחנה גם היא חלתה במחלת הטיפוס. "שחררו אותנו בשנת 1945 אבל כשהחיילים הגיעו למחנה הם מצאו שם ערימות של גופות. זה מחזה בלתי נתפס. גופות של גברים, נשים וילדים. באותה השנה הייתי כבר כל כך חלשה וחולה, במצב שלא יכולתי לקום ולקבל את פני האנגלים שהגיעו לשחרר אותנו, לשחרר את המחנה. הם ממש עברו ביתן ביתן יחד עם אנשים מהכפר הסמוך ולקחו את כל החולים שהיו שם, כולל אותי, לבית חולים לילדים בשביל לטפל בי. שם גיליתי את הנורא מכל, שאני אולי שרדתי אבל ההורים שלי לא. גיליתי שרק אני, אחותי יפה ואחי ישראל שרדנו את השואה מהמשפחה שלנו''. מספרת אסתר בקול חנוק את אשר גילתה בסוף המלחמה כשעברה על הרשימות של הניצולים. ''אחותי ואני חזרנו משם ישר לכפר שלנו, אבל לא נשארתי שם הרבה זמן כי החלטתי שאני רוצה לעלות לארץ ישראל".
אסתר מספרת שגם הדרך לארץ ישראל היתה לא קלה. ''מהכפר עברתי למחנה של הפועל מזרחי ומשם לקחו אותנו ברכבות של ארגון הבריחה לבולגריה. בבורגס עלינו על אוניה שנקראת פניורק ואיך שיצאנו ממצרי הדרדנלים, הבריטים השתלטו על האונייה והגלו אותנו לקפריסין למחנה קיצ 53, שם הכרתי את אמיל (אשר) שגם הוא מכפר ברומניה, ומי שהפך אחרי שעלינו לארץ ישראל בשנת 1948 לבעלי. התחתנו אחרי שלושה חודשים בחתונה צבאית במרץ 1949 בתל אביב. אמיל היה על מדים, כי הוא גויס לצבא עוד כשהיינו על האונייה בדרך לישראל".
אסתר מספרת שעם הגעתם לארץ ישראל הם בחרו את העיר נתניה כביתם החדש. ''שנינו ניצלנו מזרועות הנאצים. אמו ואחיותיו של אמיל נרצחו ואילו אביו ואחיו נשארו באירופה'', היא מספרת ומוסיפה שכיום היא עומדת גאה. "הקמתי פה בית. בהתחלה גרנו בדירת חדר שכורה בנתניה ושם נולדה בתי הבכורה שחורה, שנה אחרי שהתחתנו. בשנת 1953 נולד בני הילל שגם כתב את זיכרונותיי בספר ובשנת 1964 נולד בני הצעיר יהודה. אז כבר עברנו לגור במרכז העיר. מבחינתי זה הניצחון שלי. אני עדיין כאן".
כיום אסתר היא פנסיונרית וסבתא לעשרה נכדים ו-20 נינים. ''בעלי נפטר בשנת 2005 אחרי שחלה במחלת האלצהיימר. הוא היה גאה ממש כמוני בחיים שהקמנו פה במדינה ואני ממשיכה לספר את הסיפור שלי למרות שבשנים האחרונות זה קשה לי, אבל אני לא מוותרת ונעזרת בילדיי ונכדיי שמלווים אותי ועוזרים לי להגיע לכל מיני מקומות, כולל הנסיעה לאושוויץ לכנס 75 שנה לשחרור המחנה או לאירוע פה בנתניה של לורנס. אסור לשכוח. חייבים לספר את זה לדור העתיד שלנו'', היא מסכמת.
