גיטה בוארון מלכת הסנדוויצ'ים והאוכל הטריפוליטאי של נתניה, הלכה לעולמה ביום שני שעבר. בת 89 הייתה במותה. היא השאירה אחריה תשעה ילדים, 25 נכדים, 12 נינים, ודור שלם של תושבים שגדלו על האוכל שהיא בישלה ומכרה בקיוסק השכונתי ליד בית ספר שפירא.
דמות מיתולוגית
בוארון, מי שנחשבה במשך חמישה עשורים למוסד קולינרי של אישה אחת, נפטרה בתחילת השבוע שעבר לאחר שאושפזה במשך ארבעה חודשים בבית החולים בשל אי ספיקת לב ובעיות נשימה, כשלצידה ילדיה שדאגו לה כל הזמן הזה ועשו משמרות, בשביל לא להשאירה לבד.
"אמא שלי הייתה דמות מיתולוגית בעיר. כולם אהבו אותה ואת האוכל שהיא בישלה", מספר הבן, אבי בוארון. "לצערי היא הייתה חולה בארבעת החודשים האחרונים לאחר שהחלו אצלה בעיות של אי ספיקת לב וחוסר חמצן ובחודשים האחרונים היא הייתה מאושפזת בלניאדו ואחר כך בשיקום נשימתי בדורות. היא לא חזרה הביתה כל ארבעת החודשים האלו. המצב שלה הידרדר ביום שני שעבר והיא נפטרה. הייתי איתה שם כי עשינו משמרות בין האחים. לא רצינו להשאיר אותה לבד. היא כל כך רצתה לחיות אבל בסוף שהיא כבר הייתה ממש חולה היא אמרה שזה לא חיים. היא תחסר לנו מאוד''.
''אמא מתה גם ממצבה הרפואי, אבל גם מצער'', טוען אבי בכאב ומספר שמותה של אחותו מרים לפני שנה וחצי, השפיע על אימו באופן מאוד קשה. בנוסף, הוא מספר, ''היא לא הפסיקה להתגעגע לאבא שלי חיים-ויקטור, שנפטר לפני 24 שנה. היא כל הזמן אמרה לנו שהוא חסר לה, ושהחיים שלה לא שלמים בלעדיו. זו הסיבה שהיא לא חשבה אף פעם על פרק ב'. היא התגעגעה אליו. היא המשיכה לעבוד בקיוסק עד לפני 15 שנים, ואז העבירה את השרביט למרים אחותי שעבדה שם עד לפני שש שנים. היא ממש לימדה אותה את הכל, את כל הסודות של הבישול".
לב זהב
גיטה, אישה גדולה מהחיים שגידלה עשרה ילדים, עבדה עד אמצע שנות השבעים לחייה בקיוסק קטן ליד בית ספר שפירא, ותמיד אירחה ביד רחבה. עם פרסום דבר מותה בקבוצה ''זיכרונות ילדות נתניה'', הגיבו רבים והעלו זיכרונות על מיני מאכלים עליהם גדלו כמו קוסקוס ומפרום, וסיפרו על אישה מיוחדת במינה עם לב של זהב, שתמיד האכילה את כולם, תרמה בסתר ודאגה שלכל ילד יהיה מה לאכול, גם אם אין לו כסף.
''אני זוכר את הריח של האוכל ביום חמישי שהיא הייתה מביאה לקיוסק'', מספר אחד התושבים שחושף שהוא למד בבית ספר שפירא, אך היה מכור לאוכל שלה, בעיקר לסנדוויצ'ים הטריפוליטאים שלה. זיכרון אחר אותו חלקו כמעט כולם, היה שגיטה תמיד חייכה, והזמינה אותם לאכול, אפילו בחינם. חלק סיפרו על אישה שהזמינה אנשים זרים, שהיא לא מכירה לקחת כריך, בחינם. ושאת הטעימות של האוכל המבושל היא הייתה שומרת לילדים שהיא אהבה במיוחד.
קראו גם:
''היא לא יכלה לראות מישהו רעב או עומד בצד ולא אוכל", מספר הבן אבי. "גם אלינו הביתה היא הייתה מזמינה אנשים זרים להצטרף לשולחן. היא הייתה אומרת שהם בטח מתגעגעים לאוכל של אמא שלהם. כל אירוח אצלה ביום שישי היה חגיגה גדולה של אוכל עם הרבה רעש, צחוקים ואהבה. היא תמיד דאגה לכולם, זכרה מה כל אחד אוהב. שאלה את הנכדים והנינים מה הם צריכים או רוצים לאכול. המצב שלה הידרדר לפני שנתיים עם מותה של אחותי, בעיקר בפן הנפשי, כי למרות שהיא סבלה כל החיים מבעיות לב זה לא היה חמור. בשבעה גיליתי כמה אנשים מתגעגעים לאוכל שלה, כי הבית שלנו היה מלא כל הזמן באנשים שבאו לנחם וחלקו חוויות וסיפורים עליה.
"אמרו עליה שהיא האמא של האוכל הטריפוליטאי ושהיא הייתה עושה את הכריכים הכי טובים בעולם, החל מחצי לחם שחור עם מפרום בפנים ועד כריך טונה עם כל מיני תוספות מיוחדות. כל הסיפורים האלו גרמו לי להתגעגע אליה עוד יותר. לקול שלה, לאוכל שלה, לריח של הבישולים שהיה כל הזמן בבית שלה. זה יחסר לי מאוד. הטבחה, הקוסקוס, הכל! כולם סיפרו לנו איזה אישה צדיקה היא הייתה. היא תרמה בסתר ואפילו במכולת היא הייתה משאירה למוכר את העודף שיהיה לו להשלים למי שחסר".
אבי מספר שאמו לא יכלה לבשל למשפחה בחודשים האחרונים, אבל לימדה את ביתה שרה את רזי המטבח. ''אחותי למדה ממנה את כל הסודות של הבישול והיא יודעת להכין אוכל מדהים כמוה. אני מאמין שנאכל אצלה ביום שישי בצהריים ממש כמו פעם שהיינו באים לאמא שלי עם הילדים והנכדים. היא תמיד דאגה לכולם ורצתה שיהיה להם טוב, תמיד הציעה להם לאכול משהו. אנחנו מתגעגעים אליה מאוד''.
כל העדכונים - חדשות נתניה
