מנחמים רבים הגיעו לבית משפחת טובול לנחם ולחבק את המשפחה על נפילתו של בן הזקונים רס"ל (מיל') אסף פנחס טובול (22) מפגיעת טיל בטנק שבו נלחם בעומק הרצועה. ההורים, מאיר ואסתר, ואחיו, מספרים על ה"אח הקטן" שנלחם להיכנס לעזה והבטיח להגיע לחתונת אחיו דניאל שתתקיים כמתוכנן בעוד כשבוע.
אסף סיים את שירותו הצבאי בשריון שלושה חודשים לפני תחילת המלחמה ולא שובץ לשירות מילואים. אחיו, דניאל (28), סיפר: "אסף מאוד אהב את השירות הצבאי. הוא היה תותחן מוכשר. כשהתחילה המלחמה, הוא היה משוחרר טרי ולא שובץ עדיין, אבל הוא לא ויתר. נלחם כדי שיגייסו אותו ולבסוף סופח לגדוד של סדיר. ביום שישי האחרון הוא התקשר לכל אחד מהאחים כדי לדבר, זו לא היתה שיחה קצרה. הוא אמר: 'דניאל, אני נכנס לעזה להחליף את אחד התותחנים בטנק, וזה יקרה ביום -יומיים הקרובים'.
"היינו מדברים תמיד, אבל זו היתה שיחה אחרת, ארוכה ומשמעותית, ביקשתי ממנו שלא ייכנס לעזה, אבל הוא היה חדור ונחוש. שלושה אחים שלי לחמו בעזה, ומשום מה הדאגה על אסף היתה הכי גדולה. היו לי תחושות לא טובות ופחדתי לדבר על זה. היום אני מבין שזו היתה שיחת פרידה. רק לאחר שנהרג גילינו שהוא התקשר לכל אחד מהאחים והאחיות, הוא הרגיש שהוא צריך להיפרד ולא דילג על אף אחד".
בשיחות האחרונות בין דניאל לאסף עלה נושא החתונה הקרבה של דניאל וארוסתו שנהב, שנקבעה לשבוע הבא: "אמרתי לו: 'אסף, דירבאלק אתה לא מגיע לחינה ולחתונה'. אז הוא אמר לי לחינה אני מקווה שאוכל, אבל לחתונה ברור שאני מגיע".
"רק לא אסף"
דניאל מגיע מדי יום לארוחה משותפת עם הוריו: "ביום רביעי שעבר הגעתי וראיתי את אחי יהונתן שיצא לאפטר מהלחימה בעזה, בחלון הפונה לרחוב. שרקתי לו והרמתי יד לשלום, אבל הוא לא הרים יד, רק אחרי שהתעקשתי שוב הוא סימן ששמע אותי, אבל לא אמר שלום. הבנתי שקרה משהו. שלושה אחים שלי לחמו בעזה, הגדול שוחרר, יהונתן באפטר, נשאר רק אסף', ואני אומר לעצמי 'רק לא אסף, בבקשה אלוקים' וחוזר על זה פעם אחר פעם, אבל אז אני פותח את הדלת ורואה שלושה חיילים ופראמדיקים, את אמא והאחים שלי עם דמעות בעיניים, והמילים שהכי לא רציתי לשמוע: 'אסף נפל בעזה' .
כשהגיעה הבשורה האב מאיר היה במסעדה. בצהריים אמר לאשתו כי בסיום יום העבודה ייסע למסעדה עם מנהליו, לציון סיום שנת העבודה, ולאחר מכן ייסעו לתופרת בעניין החתונה.
מאיר: "בעוד אני יושב במסעדה, מרים לחיים עם המנהלים, בני יהונתן מתקשר ושואל מתי אני מגיע הביתה, שאלתי 'קרה משהו?' והוא אמר: 'אמא לא מרגישה טוב', שמעתי משהו חריג בקול שלו, אבל הוא היה קצת חולה באותם הימים וזה הסתדר לי. מסתבר שבאותו הזמן הצבא הודיע להם על נפילתו של אסף והם ביקשו ממנו לברר איפה אני".
זמן קצר לאחר מכן הגיע מנהל המסעדה למאיר וביקש ממנו להתלוות אליו: "לא הכרתי אותו, הוא ביקש שאבוא איתו החוצה ולקח לי את המעיל שהיה על הכיסא. בהתחלה חשבתי שעושים לי הפתעה, אבל הוא עלה לכיוון המשרד ואני אחריו, הראש מתחיל לעבוד, והמחשבות על הבן שלי אסף שנמצא בטנק בעזה החלו לצוף ואמרתי לעצמי 'רק לא אסף', ואז נפתחת דלת המשרד ואני רואה את לובש המדים. לא הייתי צריך לעשות אחד ועוד אחד, רק אחד - יש לי בשעה זו בעזה בן אחד, שאלתי 'זה זה?' והוא סימן לי 'כן'.
"חתונה לא מבטלים"
בשורת איוב הגיעה לששת האחים שהתכנסו בבית המשפחה, וחברים ומכרים החלו להגיע. דניאל ושנהב נערכו לביטול החתונה: "ברביעי, ביום שבו קמנו מהשבעה, היתה מתוכננת להיערך החינה ובחמישי הקרוב החתונה. המחשבות הראשוניות היו לבטל.
שנהב: "השארתי לדניאל להחליט, זה אח שלו. אבל שנינו חשבנו בהתחלה מי יכול לשמוח במצב כזה, וביטלנו הכל, לא יכולנו לדמיין את החתונה שלנו בלי אסף'. דניאל: "בחמישי היתה הלוויה והצער היה כבד, אי היה אפשר לחשוב על כלום. בשישי ושבת דיברנו עם אבא שלי על ביטול החתונה, והוא אמר לנו 'חתונה לא מבטלים'. יש לכם שתי אפשרויות, או לעשות משהו מצומצם בבית כנסת או מה שתכננתם - מסיבה'. כל השבת חשבנו".
מאיר: "אסף התרגש ואמר שהוא מקווה שיספיק לצאת מספיק זמן לפני החתונה כדי לקנות בגדים וכשאני התלבטתי אם לקנות חליפה לחתונה, אסף אמר לי 'בטח תקנה'. הוא היה תמיד מתלבש יפה ומוקפד. כבר בהספד מעל קברו הטרי אמרתי שיהיו במשפחה שלנו שמחות, וחשבתי על השמחה של דניאל. אני יודע שאם אסף היה כאן הוא היה אומר: 'אז מה אם אני מת? תחגגו, תשמחו', נתתי לזוג להחליט מה לעשות ואז במוצאי השבת באה אלי שנהב ואמרה שהם החליטו להחזיר את המסיבה לתכנון המקורי. שמחתי. אמרתי לה 'תדעי לך עין שמחה ועין בוכה', וביקשתי לשים תמונה גדולה של אסף בכניסה לאולם ולהשאיר לו כיסא - אסף יהיה איתנו. השמחה זה הניצחון שלנו כמשפחה וכעם, הם לא ישברו אותנו".
עוד באותו הערב בו הגיעה הבשורה על נפילתו של אסף התקשרה מנהלת מבית החולים למאיר. "היא אמרה לי 'אני יודעת שאתם בשעתכם הקשה ביותר ואני משתתפת בצערכם' ושאלה אם אנחנו מוכנים לתרום את איבריו של אסף. היא דיברה על אפשרות לתרום את קרניות עיניו, את רקמות העור והגידים שלו ברגליים. מיד אמרתי כן, היה ברור לי שזו גם היתה תשובתו של אסף, אבל לאשתי זה היה קשה. התייעצנו עם הרב מישיבת פרחי אהרון והוא אמר 'מצווה גדולה' והסכמנו".
המשפחה ביקשה לשמור את הדבר בצניעות ומתקשה לדבר על כך: "אחר כך נאמר לנו שרקמות העור והגידים הלכו לחיילים שנפצעו במלחמה. אני שמח ומאחל למי שקיבל את הקרניות של העיניים הטובות של אסף יראה מהם רק טוב, שמי שקיבל את הרקמות לידיים, יעשה רק מעשים טובים כמו שהיה עושה אסף, ומי שקיבל את הגידים ברגלים, ילך ברגליו קדימה. אלו החיילים שלנו".
"הדבק של כולם"
מאיר ואסתר הם אנשים שקטים, אבל במהלך כל ימי השבעה, קם מדי פעם האב מאיר ומדבר בקול לאוזניהם של כל המנחמים שבביתו: "חשוב לי שידעו מי היה אסף, היו לו תכונות של אדם גדול, היה לו כיבוד הורים גדול מאוד, והוא לעולם לא דיבר לשון הרע על אף אחד. היתה בו צניעות וענווה, הוא היה מדבר עם אנשים ומשפיל מבט מכבוד למי שעומד מולו. תמיד אמרו לו תרים את הראש, תראה את העיניים היפות שלך, אבל הוא היה כזה, עדין נפש ופטריוט גדול.
קראו גם:
"במהלך השבעה הגיע לכאן מישהו שקשור לחינוך במוצקין, ושאל אותי איך אני רוצה להנציח את הבן שלי, ואמרתי לו 'אני לא רוצה כיכר, רחוב או מקום על שמו. אני רוצה להשריש את הערכים של אסף, עוד בילדי הגן".
בחודשים האחרונים מאז ששוחרר מצה"ל אסף היה בתקופה של חיפוש: "הוא מצא עבודה שהספיק להיות בה רק שבועיים - אבטחת גבולות בטול כרם, היה לו חלום לטוס עם כל האחים ביחד. הוא היה הצעיר, אבל הדבק של כולם. קשה לי שאסף לא יגשים את החלומות שלו: לא יטייל, לא ילמד, לא יתחתן ויקים משפחה. נשאר לנו רק זיכרון. במהלך השבעה הגיעו עוד ועוד סיפורים על אסף והרגשתי שיש לי נחמה בתחושת הגאווה על מי שהיה אסף".
ביום חמישי הקרוב יעמדו דניאל ושנהב תחת החופה באולם חתונות בבית שאן. דניאל: "זו שמחה מהולה בהרבה עצב. אסף הבטיח שיהיה בחתונה והוא יהיה ברוח שלו. אני בטוח שהוא היה רוצה שנשמח ונחגוג ולא היה עושה מזה עניין שהוא לא נמצא, אבל אנחנו נדאג שאסף יהיה שם, ננציח אותו והוא יהיה נוכח איתנו".
