אלה שפירא בת ה-18 התרגשה מאוד כאשר זכתה השבוע בפרס הארצי לנוער מתנדב על שם אלעד ריבן לשנת תשפ"ג. אלה, תלמידת כיתה י"ב בתיכון אורט גוטמן בנתניה, החלה להתנדב כשהיתה בכיתה י' במועצת התלמידים הבית ספרית ובתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", שם החלה כחונכת אישית של נער בעל שיתוק מוחין וכיום היא רכזת הסניף.
אלה מתמודדת כבר ארבע שנים עם מחלת הסרטן ולאחרונה היא השתחררה מבית החולים לאחר שעברה לפני כחודש וחצי השתלה של מח עצם. "אני מתמודדת עם לימפומה מסוג הודג'קין וכיום אני במעקב וביקורות, לאחר שעברתי השתלה של מח עצם מתורם, אחרי ארבע שנים של התמודדות עם המחלה, שכללו טיפולי כימותרפיה ותרופות ביולוגיות", היא חושפת באומץ.
למרות מצבה הרפואי, אלה המשיכה להתנדב ולהיות פעילה במועצת הנוער של בית הספר ובמסגרת בית החולים שניידר, שם שילבה בין הטיפולים להתנדבות במחלקה האונקולוגית, תוך ליווי מתנדבים צעירים שמגיעים למחלקה ועזרה לילדים כמוה שמאושפזים שם. לאחרונה היא אף חזרה להתנדב ב''כנפיים של קרמבו''. "היה לי בהתחלה קשה לחזור לעשייה אבל מתרגלים מהר מאוד. היה לי מאוד חסר להתנדב ולהיות ב'כנפיים של קרמבו', לראות את כל החברים והחניכים שלי, להכין פעולות, למשב אותן וכדומה. כל ההתנדבות והפעילות הענפה שלקחתי על עצמי היא הדרך לריפוי".
השבוע כאמור, השתתפה בטקס המרגש, כשבקהל משפחתה, החברים לכיתה ול''כנפיים של קרמבו'', אתי דהן ראש מנהל חינוך וחברה בעיר נתניה, טל בר מעוז מנהלת תיכון אורט גוטמן, פליקס המחנך ומטה מנהל חברה ונוער.
מתי הודיעו לך על הזכייה בפרס לנוער מתנדב?
"בישרו לי על הזכייה לפני כחודשיים בערך, בזמן ההשתלה שלי, כשהיינו בחופשה בבית מהבית חולים", מספרת אלה. "הם בדיוק התקשרו אלינו כשהיינו בדרך חזרה לבית החולים ובישרו לי שאני מייצגת את מחוז תל אביב. זה מאוד ריגש אותי והייתי בשוק כי למרות שאני מתנדבת רבות ויש שיגידו ראויות להערכה, לא ידעתי שיש בכלל תחרות כזאת וגם יש עוד ילדים שעושים יותר התנדבויות ממני ולא הייתי בטוחה שיבחרו בי".
אלה המתגוררת עם משפחתה ברמת פולג מספרת על היום שבו השתנו חייה. "אני זוכרת את היום ההוא היטב, זה היה בנובמבר 2018, אחרי שניגשתי לבדיקות כי היו לי תופעות כמו ירידה במשקל, חולשה וחום, אבל לא חשבתי שאני חולה, זה היה הדבר האחרון שחשבתי שיש לי'', היא מספרת. ''אני מודה שאני לא זוכרת מה עבר לי בראש כשסיפרו לי, אבל אני כן זוכרת שהייתי כלפי חוץ מאוד קול וחשבתי על זה שלא אהיה הרבה זמן בבית הספר. כשעבר הזמן הבנתי יותר לקראת מה אני הולכת ומה אני הולכת לעבור והתבאסתי מזה.
"מצד שני, גיליתי כמה יש סביבי מעטפת מאוד חמה ואוהבת של חברים ותלמידים מבית הספר שכל הזמן מתקשרים ודואגים לשלומי, המורים שמעבירים לי שיעורים פרטניים והמנהלת של בית הספר טל שתמיד מתקשרת. אני גם חושבת שמה שעברתי בשנים האחרונות קירב מאוד את המשפחה שלי וחיזק את הקשר עם תמר אחותי וההורים שלי איתי ויסמין. אני חושבת שהפכנו למשפחה יותר מגובשת שלמרות המצבים הקשים שהתמודדנו איתם יודעת לשמור על אופטימיות ומצב רוח טוב וזה בזכות הקשר המיוחד שלנו''.
קראו גם:
מה התוכניות הלאה?
"הייתי רוצה להיות אחרי המחלה, זה החלום שלי לסמן וי של ניצחון ולהיות רופאה בגיל צעיר וכך להמשיך לעזור לאנשים בדרך שאני עושה עכשיו. אבל קודם כל אני צריכה לסיים את הבגרויות, כי לבית הספר עדיין לא ממש חזרתי למרות שאני עדיין עושה את מועצת התלמידים דרך הזום. אחרי זה אני מתכננת ללמוד באוניברסיטה ואולי גם אתנדב לצבא בזמן הזה. אבל מה שבטוח זה שאלמד במסלול לרפואה כי זה תחום שתמיד עניין אותי, עוד לפני שחליתי. פעם רציתי להיות מנתחת אבל היום אני רוצה להיות אונקולוגית ילדים, תחום שמאוד מושך בעיניי, למרות שהוא קשה, עם הפסדים וניצחונות וקשר הדוק עם המטופלים שלך".
ולסיום, למה את מתחפשת?
"למרות שאני אוהבת לקרוא ספרים וחובבת סיפורי פנטזיה והרפתקאות דוגמת וונדסדיי והארי פוטר, החלטתי להתחפש למשהו פשוט - שמלה יפה עם כתר. זה מה שהכי הייתי רוצה וזה הכי יפה בעיניי. זה סופר פשוט וזה כיף לי".
