הוא אחד מגדולי כדורגלניה של מכבי נתניה וסמל של העיר. באמצע העונה חזר אחרי שנים ארוכות והפך למאמנה של הקבוצה בה שיחק, ומאז ההצלחה מסחררת:
6 צפייה בגלריה
בני לם. "יש משהו טוב לקחת מכל תקופה, כי אם זה היה טוב בעבר, למה שזה לא ימשיך להיות טוב בעתיד"
(צילום: יובל חן)
בני לם, 63, נשוי ללונה מזה 39 שנה. הוא אב לשלושה וסב לשבעה. נתניה השלימה סיבוב משחקים ללא הפסד, שיחקה כדורגל מלהיב וסוחף והתברגה בפלייאוף העליון. כעת היא במאבק עיקש על המקום הרביעי בטבלה שמוביל למשחקים במפעל אירופי. אבל יותר מכל, בני לם החזיר לעיר שלו את טירוף הכדורגל שכה אפיין אותה בעבר.
"נתניה עיצבה את ילדותי, כי זו לא הייתה ילדות רגילה אלא ילדות שמורכבת מכל כך הרבה מקומות ואנשים", הוא מסביר. "החל מחברים שמלווים אותי עד עצם היום הזה ועד למגרשים בהם היינו משחקים וכבר לא קיימים יותר. זה מתחיל בחברי ילדות שהלכו כל אחד לדרכו, וממשיך עם החבר'ה שהכרתי בתיכון שעוד למדתי באורט במגמת מלונאות, והייתי מגיע אליהם עם עוגות שאפיתי.
"ואחרי שכולם נהנו היינו יוצאים לבלות בפונדק הים, סרט בקולנוע השרון או בחוף הים. מבחינתי ג'אנו דהן והאחים שלו, והמספרה שלהם, מספרת מונטריאול, הם חלק מהילדות שלי. הייתי מגיע לשם בתור ילד, כי כל הכוכבים של הקבוצה היו מגיעים לשם וגם כי הייתי מסתפר שם ואני עדיין מסתפר שם.
"אגב, האחים יחד עם משפחת וילנר הם חברים שלי כבר מעל ארבעים שנה ומלווים אותי, תומכים בי והפכו מאוהדים לחברים טובים. אנחנו הרבה שנים ביחד. אגב, אני כבר לא אופה, כי למרות שלמדתי את זה, אשתי לונה לא רוצה שאכנס לה למטבח.
קראו עוד>>>>
"חוץ מזה, אני זוכר שפעם היינו משחקים את גביע השכונות. כי בנתניה היו מלא שכונות והיינו עושים את זה כל יום, והיה מגיע הרבה קהל. זה היה מיוחד כי היינו במגרשים בכל מיני שכונות בעיר כמו: 'אוהל שם', 'מחנה', 'שכונת סלע', 'דורה', כל המקומות האלה שהם סוג של פרבר.
"היה מגיע מלא קהל לראות אותנו משחקים. היום אין שכונות כאלו ולכן קשה להוציא סופרסטארים כמו פעם. כיום, על כל שכונה בנו בניין. אין מגרשים ולכן אין גם את ההווי הזה של השכונה. בברזיל יש שכונות אז יוצאים משם הרבה כישרונות, פעם זה היה ככה בנתניה, היו מלא שכונות ויצאו משם מלא שחקנים. היינו עוברים משכונה לשכונה ומשחקים כל היום כדורגל.
"אפילו היינו עושים בימי שישי כיתה נגד כיתה, הכל סביב הכדורגל. היום משלוש-ארבע פעמים אימונים בשבוע, קשה להיות שחקן, במיוחד עבור אחד כמוני שאוהב לקחת דברים מהעבר כמו למשל משמעת באימונים שהייתה פעם, ואימנו אותו הרבה מאמנים, כמו למשל שייע פייגנבוים, צביקה רוזן, זאביק זלצר ושמוליק פרלמן, המאמנים הכי גדולים שיש.
"בעיני, יש משהו טוב לקחת מכל תקופה, כי אם זה היה טוב בעבר, למה שזה לא ימשיך להיות טוב בעתיד".
פונדק הים והמועדונים
"כשהיינו צעירים היינו יושבים הרבה במקום שקראו לו פונדק הים שזה היה ה-מקום שלנו ברחוב הרצל, וזה היה וואו כי היינו נפגשים, יושבים ואוכלים שם ומבלים שעות ארוכות. אני זוכר שבמוצאי שבת, מרוב שהיו כמויות מטורפות של אנשים, היה קטע שהיו עושים במקום, פשוט מוציאים דוכנים בחוץ אל הרחבה, ואז היינו קונים חומוס בפיתה, סלט כרוב, שקית צ'יפס וגזוז ויושבים בחוץ או לוקחים איתנו לשבת במקום אחר.
"למקום הזה היה קטע וכולם היו באים לשם כי זה היה נחשב למקום המפגש של כולם בנתניה. אני זוכר שהיינו לוקחים מההורים כסף בשביל זה. זה היה חלק מהילדות והנעורים של רבים מהתקופה שלי. בכלל פעם היו בילויים אחרים בנתניה.
"היא הייתה אז מקום בילוי נחשב שהגיעו אליו מכל הארץ, בעיקר בשביל המועדונים של אותה תקופה כמו הבלו ספייס, החלום וגם המקום. לצערי היום אין יותר את המועדונים האלה ואני הולך לשתות בירה עם חברים במקום, או יוצא להצגות והופעות. המועדונים האלו חסרים בנוף של העיר".
מגרש הקופסא
"מגרש הקופסא היה הבית הראשון והבית השני שלי, כי הוא גם היה ליד הבית שלי וגם גדלתי בו מגיל עשר. כיום יש בניינים עליו, אבל אני זוכר שכילד הייתי מגיע לשם להיות קרוב לשחקנים. זה היה עוד לפני שהתחלתי להתאמן במחלקת הנוער של מכבי נתניה.
"הייתי בא לראות את הקבוצה הבוגרת כי תמיד רציתי לחקות אותם ולהגיע אליהם, אל הכוכבים שגדלנו עליהם כמו למשל מוטל'ה שפיגלר, רציתי תמיד להיות לידם, להביא להם כדורים מהשער, להיות כל היום סביבם. אני זוכר שאחרי אימון שלהם, הייתי יורד לשכונה, קורא לחבר'ה שלי ומנסה לחקות אותם, איך מוטל'ה משחק וכדומה. כעבור כמה שנים הצלחתי להתאמן עם מוטל'ה, לעבור את הדרך ולהיות שחקן כדורגל. בתור שחקן נוער לעלות לקבוצה הבוגרת זה היה האושר הכי גדול בשבילי.
"אני זוכר את השער הראשון שלי בקריירה שמחכים לך חמשת אלפים איש שרוצים להרים אותך. זה היה האושר הכי גדול בשבילי, לראות את הכדור ברשת בתור שחקן נוער שעולה לבוגרים. עד היום נשאר בי הדבר הזה, של להעריך את הרגעים האלה. אני חושב שהתמזל מזלי שם. במרוצת השנים שכבר הייתי נשוי ללונה, היא הפכה לאוהדת שרופה של הקבוצה והייתה מגיעה לכל משחק.
"אבל עכשיו, מהרגע שעברתי לאמן את הקבוצה, היא לא מצליחה להביא את עצמה לבוא למשחקים, וגם לא צופה במשחקים בטלוויזיה, אלא מחכה שהילדים שלנו יודיעו לה בטלפון מה קורה. בזמן הזה היא יושבת בבית לחוצה ומתפללת".
בית ספר ממלכתי דתי יבנה
"את ילדותי עד כיתה ח' העברתי במשחקי כדורגל ולימודים בבית ספר ממלכתי דתי יבנה. אני זוכר שגדלנו באזור של רחוב רזיאל ליד מגרש מכבי נתניה, ואני למדתי שם. זה היה בית ספר דתי מאוד, כי אימי שושנה ז''ל, הייתה אישה דתיה מאוד, וזה היה חשוב לה.
"אבל, בעוונותיי כבר אז אני אהבתי כדורגל, ובבית הספר לא אהבו את זה שאני משחק בשבת, ולכן הייתי צריך להתחמק ולשקר בשביל לשחק. זיכרון שחרוט בי היה שלמדתי בחיידר, ואני זוכר שעל כל טעות הייתי מקבל מכה על האצבעות עם מקל. אבל יותר מזה, אני הכי זוכר שהייתה אסיפת הורים ואבא שלי יצחק ז"ל, הגיע ואחד המורים אמר לו, 'תראה את הבן שלך, כל היום במגרש, כל היום יושב על הברזלים, תראה אותו, ליד קולנוע השרון, ככה הוא יהיה כל החיים', ככה בזלזול.
"זה חרה לי הדבר הזה שהוא אמר, וכן, בסוף ישבתי על הברזלים. עבורי להצליח במכבי נתניה היה הגשמת החלום של אבא שלי שהיה נכה פוליו מילדות והיה שרוף על מכבי נתניה עוד לפני שנולדתי בכלל. גדלתי במקום שהוא אהב שזה מכבי נתניה, והצלחתי להביא בעונות ששיחקתי אליפויות ובשבילו זה היה אושר גדול, זה שהפכתי לשחקן. הוא התגאה בי.
"בסוף, כשהוא נפטר, אמרתי לו שעשיתי הכל בשבילו, שיהיה מאושר. גם כיום כשמזכירים לי את אבא שלי, במיוחד אלו שמכירים אותו שנים אחורה כנכה שאהב את מכבי נתניה, הוא חסר לי. אם הוא היה יודע שהיום אני זה שמאמן את מכבי נתניה, ומצליח במכבי נתניה, זה היה בשבילו וואו. אגב, גם מהדרך בה אמא שלי חינכה אותי נשאר בי משהו ואני חושב שבגלל שאמא שלי גידלה אותנו על דת, עד היום אני מניח תפילין והולך לבית הכנסת בימי שישי ובחגים.
"אמא שלי לא הדליקה בבית טלוויזיה בשבת. היא ממש שמרה, למרות שאבא שלי היה ההפך הגמור ואפילו היה נוסע בשבת".
חוף סירונית
"תמיד ביליתי בחוף הים בנתניה, בעיקר בחוף סירונית. אבל אני מודה: לפני שלושים שנה ואפילו יותר, לא נהניתי כמו שאני נהנה היום, כי בזמנו לא היו סככות צל, ולא היו מסעדות בחופים כמו שיש היום, ולא שמשיות. החופים היו ריקים כאלה, לא היה אפילו איפה לקנות משהו לשתות או לאכול, ואני שנאתי את השמש כי לא היה צל ולא אהבתי את זה שהחול נדבק אליי.
"אבל בגלל שאשתי לונה כן אהבה את הים ואהבה לפרוס מגבת ולהשתזף באותן שנים, הייתי הולך איתה ולא אומר כלום. הייתי שותק. למה? כי כל השנה היא הייתה אחריי בגלל הכדורגל, תמכה בי ופרגנה לי. ובפגרה שזה איזה חודש וחצי-חודשיים, רציתי לרצות אותה, להשקיע בה בחזרה, אז הייתי אחריה לאיפה שהיא לקחה אותי, בעיקר לחוף סירונית שהיינו מגיעים אליו דרך הירידה של קולנוע אסתר, או בכל מיני חופים שקטים שלא היה בהם כלום, לא אנשים, לא כסאות וגם לא צל או מקום לקנות משהו.
"בשנים האחרונות אני כן אוהב את הים ומבלה בו לא מעט, בעיקר בחוף סירונית. אני אוהב את זה שיש שם סככות, פינות צל, מעין פינות קבועות שאתה יושב בהן והן כולן שלך ואתה יכול לאכול משהו בצל או לשתות בירה, לפגוש חברים. הכל סביבך. מה שלא היה פעם".
קולנוע שרון
"זה היה המקום שכולם נפגשו בו במוצאי שבת, וכל הקטע היה שהיינו יוצאים כמה חבר'ה להצגות יומיות מארבע עד שבע או שהיינו צופים בסרט טוב מתשע עד אחת עשרה בלילה. אלו היו החוויות הגדולות שלנו כשהיינו צעירים. אני זוכר שקולנוע שרון היה קולנוע מיוחד כזה, עם מסך שעולה למעלה וזה היה וואו עבור כל הצופים. מי שהיה רעב באמצע הסרט יכול היה לצאת לדוכן שהיה בכניסה ולקנות משהו מגלידת ריאו או איזה סופגנייה.
אבל החוויה הכי טובה הייתה תמיד בהפסקה, כשבחור בשם חיים, גבוה ורזה, היה עובר בין השורות עם קרטון ארטיקים, וצועק, 'ארטיק, ארטיק'. אני זוכר שאנשים היו אוהבים את הארטיקים האלו וקונים. אני הייתי קונה ארטיק לוקס עם סוכריות. אני חושב שעדיין מייצרים את הארטיק הזה עד היום...אגב, גם את לונה שהייתה בת הזוג שלי (כיום אשתי 39 שנה), לקחתי לקולנוע הזה, צפינו שם בסרטים ביחד, ממש כשזה כבר היה לקראת הסוף שלו.
"היינו שם גם בהופעה של משינה. עבורי הקולנוע הזה הוא לא רק חלק מהזיכרונות שלי אלא חלק מההיסטוריה של העיר. אלו היו חוויות אחרות".
לעדכונים: חדשות נתניה
