לפני שנתיים, סמדר סגל, תושבת נתניה, מצאה ייעוד חדש. סגל בת ה-56, סוכנת ביטוח במקצועה, בדיוק סיימה את כהונתה כיושבת ראש ועד ההורים העירוני, והרגישה שנפער חור בחייה.
קראו גם:
"הייתי יושבת ראש ועד ההורים העירוני במשך שמונה שנים", היא מספרת, "הבת הקטנה שלי התגייסה לצבא אז סיימתי את התפקיד. זה היה חלק מאוד גדול בחיים שלי. לקום בבוקר, 24/7, לשמוע על בעיות, לפתור אותן. אחרי שסיימתי את תפקידי בוועד ההורים, אולי טיפה נחתי, אבל נשאר לי בור ענק בלב.
"היה חסר לי משהו. ידעתי שאני צריכה לעשות משהו, עוד לא ידעתי מה. תכונה מאוד בולטת בי היא שתמיד הייתי צבעונית, בכל מקום. גם בדברים רציניים, זה תמיד היה עם חיוך. אני מאוהבת בחיים. אני קמה בבוקר, כל פרח, כל ציפור, כל עלה, כל דבר זה וואו. ואז בדרך מקרה הגעתי לליצנות רפואית".
אני וצ'ופה
סגל מספרת איך נשאבה לתוך התחביב. "לפני כשנתיים. הלכתי לקורס לליצנות רפואית, ושם אתה בונה את הדמות שלך, הליצן שלך", היא מסבירה. "קראתי לדמות הליצנית שלי בקורס 'צ'ופה', כי ככה כיניתי את הנכדה הקטנה שלי שנולדה באותה התקופה. הרי כשאתה נכנס לבית החולים, אתה לא יכול לקרוא לעצמך בשם שלך, כי אתה הליצן. אסור לך לערבב, אתה צריך לעשות הפרדה מוחלטת, כי אתה חווה חוויות לא פשוטות".
איזה חוויות?
"אתה לא יודע לאיזה מחלקות אתה נכנס ובאיזה מקרים תתקל. אתה יכול להיכנס גם לבית אבות, ולראות אנשים שהיו פעם משהו, והיום הם כמעט כלום, ואתה רואה בהם את עצמך. אתה יכול להיכנס למחלקות שילד נמצא בהן לפני ניתוח, אנשים עם נכויות קשות, ילדים לא בריאים, המון דברים לא פשוטים.
"אתה יושב בחדר המתנה יחד עם אנשים שממתינים לאנשים הכי קרובים להם שיצאו מניתוחים קשים, ואתה בא להצחיק. זה לא פשוט, אבל אתה הופך את עצמך. גם החולים עצמם משתמשים בך, מבקשים ממך עצה, נעזרים בך. אני לא אומרת למישהו 'יהיה טוב' אם הוא שואל כי זה לא התפקיד שלי, כי אני לא רופאה. אבל אני כן אכנס לחדר שהאנרגיה שם ירודה לגמרי, ואני לא אצא משם עד שאני דואגת שהאנרגיה שם תתהפך בצורה כזאת שהבן אדם ישכח מהצרות שלו לכמה דקות".
מה השתנה בתקופת הקורונה?
"משבר הקורונה קרה לנו בבום. אנחנו הליצנים הרפואיים הקמנו קבוצה, ודרך הקבוצה הזאת התחברו ליצנים בכל הארץ, ומשם אנחנו מקבלים הפניות מבתי חולים, חינוך מיוחד, כל אותם גורמים שהיינו הולכים אליהם ביומיום, היו מעבירים אלינו הפניות בווטסאפ, ואז היינו עושים להם או זום או סרטונים בהזמנות, הכול בהתנדבות. ילדה חולה שיש לה יום הולדת ואף אחד לא בא אליה לדוגמא. ואז מה שקרה לי, זה שאנשים התחילו לפנות אליי. 'אנשים רגילים' מה שנקרא, שהקורונה דפקה להם בדלת. או שזה אנשים בבידוד, או בסגר. אמא שגרה בצפון והילדים שלה בנתניה, והם רוצים לחגוג לה יומולדת ואין להם איך אז הם מבקשים סרטון. הספקנו ללכת קצת לבתי חולים בין הסגרים, אבל כמובן לא באותה הכמות".
דוח צחוק
סגל מספרת כי במהלך הקורונה, החלה לחפש פורקן כדי לשמח אנשים באופן פרונטלי, דבר ששיחות הזום והסרטונים לא סיפקו. "מצאתי את עצמי מהר מאוד שמה בגדים צבעוניים ופיג'מות של חיות, הולכת לסופר, לסופר פארם, לדואר, לכל מקום שהיה פתוח", היא מספרת, "בין אם זה הקופאית, השומר בכניסה או האנשים בתור, לא משנה מי זה שנופל עליי, אני משמחת אותם. עושה להם בלונים, מצחיקה אותם. אנשים חשבו שהסופר שכר ליצן. זרמתי, למה לא?"
אז הרגלי הליצנות שלך השתנו בקורונה?
"בטח. התחלתי להסתובב עם תיק, אני הולכת לדואר, אנשים מתחילים לריב בתור, אני מוציאה אף אדום, וזה כבר עובד. אני רוצה כמה שיותר להצחיק אנשים, שכמה שיותר יצחקו. עברתי את מחסום הבושה והנורמה. כשלקחתי את ההורים שלי להתחסן, שימחתי שם אנשים, ואז ראיתי שזה עובד. אז התחלתי ללכת למרפאות חיסונים והתחלתי לשמח את המזריקים ואת המוזרקים. זה כבר חלק אינטגרלי מהחיים שלי".
חסרים לך הביקורים בבתי החולים?
"כמובן, זה מין געגוע שהוא מוזר. אתה לא כל כך רוצה ללכת הרי ולראות אנשים שהם נזקקים בריאותית, אבל יש לי הבנה עם הזמן כמה צ'ופה יכולה לעזור ולרפא. זה לא אקמול ולא אנטיביוטיקה. חוויתי את זה לא פעם ולא פעמיים. בבתי ספר לחינוך מיוחד לדוגמא, היו ילדים שבכלל לא דיברו והגיבו, אבל כשצ'ופה הגיעה - הם הגיבו ודיברו. אתה מבין שיש צורך בשמחה, שאנשים מחפשים את זה. בפקק בכביש, בתור בסופר. בכל מקום. גם אם כולם עצבניים - אתה מוציא אף אדום, והכול פתאום נרגע.
"תשמע סיפור. עצר אותי פעם אחת שוטר, רצה לתת לי דוח. אז עשיתי איתו טקס הענקת רפורט. שמתי אף אדום, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא צריך להיות רציני, צריך לתת רפורט, לא הצליח. אמר לי אני 20 שנה בתפקיד ולא ראיתי דבר כזה. את הרפורט הוא נתן, אבל היה מבסוט על הדרך. למה לא?".
יש לך איזה מסר אופטימי בתקופה הזו?
"אנשים איבדו את הסיבה לצחוק. אנחנו כל הזמן חשופים למדיה שמחפשת כותרות צהובות, ולא חוסכת את הרע מאיתנו. הרבה אנשים בתוך השחור הזה. אני מזמינה אנשים כל בוקר לצחוק ולחייך. לא חסר לנו כלום. גם את הקורונה אנחנו נעבור. הקורונה רק עודדה אותי להמשיך מה שאני עושה, ויותר. הדרך שלנו היא למקום כלשהו, כשאנחנו צועדים בדרך למקום כלשהו, אז לפחות ללכת בשמחה ואהבה, כי נצטרך לעבור את הדרך הזאת ואת אותו המשבר והכאב. אבל אם אתה עושה את זה בחיוך - זה גם מקל על הדרך, וגם על התוצאה".
כל העדכונים - חדשות נתניה
