מה גורם לאדם לקום בוקר אחד באמצע חייו ולהגיד, "אני רוצה לתרום כליה"? על השאלה הזאת יכולים לענות ארבעה תושבי נתניה, אושרית גבצו, אפרת ברוך, ראובן נעים ויעל מאור יעקב, שהחליטו יום אחד, באמצעות ארגון "מתנת חיים", לתרום כליה.
שלושה מהם תרמו כליה לזר מוחלט שמעולם לא פגשו, והרביעית - אושרית גבצו, החליטה לתרום כדי להציל את אמה.
מתנה בשבילי
"אמא שלי עשתה דיאליזות במשך תשע שנים", אומרת גבצו, 30, "לפני בערך שנה הייתה תורמת שרצתה לתרום לה, היא הייתה תואמת, תקתקה את כל הבדיקות, אבל בדקה ה-90 היא קיבלה רגליים קרות.
"אמא שלי כבר הייתה בציפייה מאוד גדולה, וראתה שבסוף לא מסתדרת לה התורמת, ואז היא כבר נפלה נפשית ופיזית והתייאשה.
"אז אני התחלתי את התהליך של כל הבדיקות להתאמת תרומה בלי שאף אחד יידע. לא אחים שלי, לא בעלי, אף אחד. אחרי הבדיקות הראשוניות בקופת חולים, אמרו לי שאני יכולה לתרום, ושזה יהיה בהצלבה.
"זאת אומרת שאני אתרום למישהו אחד, ומישהו אחר יתרום לאמא שלי כאילו בתמורה. אז אמא שלי תפסה אותי בקופת חולים באמצע הבדיקות, ואז כבר סיפרתי לה על התרומה. היא כמובן לא רצתה, אבל אני התעקשתי, ויצאנו לדרך. אני תרמתי לאנדריי, גבר מרחובות, ובמסגרת ההצלבה, איש מקסים בשם דודו תרם לאמא שלי".
נפגשת עם אנדריי?
"כן. הבן של אנדריי ביקש בשנה שעברה ביום ההולדת שאבא שלו יעבור השתלת כליה כמשאלה. וביום הניתוח שבמקרה גם היה יום ההולדת של הבן שלו. אז הבן שלו בא אליי לחדר, ואמר לי 'תודה על המשאלה שהגשמת לי ליום ההולדת'. אנחנו בקשר עד היום, גם עם אנדריי וגם עם דודו".
קראו גם>>>
במקרה של אפרת ברוך בת ה-41 מנתניה, התהליך של תרומת כליה היה פחות מיידי, והתפרס על פני כמה שנים. "לפני בערך שש שנים ראיתי את העלונים של ארגון 'מתנת חיים'", היא אומרת, "הייתי אחרי הלידה של הבן החמישי, ישבתי שבת אחת וקראתי את כל העלון מההתחלה ועד הסוף, ושאלתי את בעלי 'למה לא?'.
"התקשרתי לארגון ביום ראשון בבוקר אחרי שראיתי, אבל הנציגה של הארגון שמעה בקול שלי שאני צעירה. היא שאלה אותי אם אני מתכננת עוד ילדים. היא אמרה לי לסיים ללדת ולהתקשר אליה עוד כמה שנים.
"זה ישב עליי חמש שנים וחיכיתי. לא היו ילדים מאז, אבל היו עיכובים אחרים. באיזשהו שלב, בגיל 39 וחצי בערך, אמרתי לבעלי שזהו, הגיע הזמן. כנראה שזה המשבר גיל 40 שלי. זו הייתה מתנה ליום ההולדת שלי, לתרום כליה.
זו מתנה לך? לא למישהו אחר?
"זה לגמרי מתנה בשבילי. עשרה חודשים לקח התהליך, מהיום שהרמתי טלפון עד היום שתרמתי. כשבאמצע הייתה הקורונה. בעלי צחק, אמר לי 'אם את רוצה להרזות, תעשי ספורט, אל תוציאי איברים'".
לא מפחיד להישאר רק עם כליה אחת?
"לא. גם אם חס וחלילה אתה מאבד את הכליה, או אחד מבני המשפחה שלך, אתם נמצאים בעדיפות גבוהה להשתלה. אחרי ההשתלה, אני מרגישה שעשיתי משהו מאוד משמעותי מבחינת סיפוק עצמי".
ממש נס
"כל הזמן זה ישב לי בראש לתרום", אומרת יעל מאור יעקב, 61, "בוקר אחד ראיתי את הפוסט של חיה, אישה בת 52, המושתלת שלי, שחיפשה כליה, והרגיש לי שזה זה. התקשרתי אליה, ואמרתי לה שאני רוצה לתרום לה.
"היא הייתה בדיוק באמצע הדיאליזה. אמרתי לה 'אני אשמח מאוד לתרום לך כליה', היא הייתה בשוק. היא מסרה את הטלפון לתל השומר, הם יצרו איתי קשר, ואז התחלתי סדרת בדיקות. לקראת אמצע התהליך אמרו לי שכדאי שאני אצטרף ל-'מתנת חיים', אז הצטרפתי".
איך המשפחה הגיבה?
"עשיתי את זה נגד כל הסיכויים. המשפחה שלי נורא חששה. אמרו לי שזה סיכון חיים, ולעבור את הוועדה של משרד הבריאות כדי לתרום זה טירוף. זה היה קושי רציני, הם בודקים אם אתה שפוי, עושים לך בדיקת פסיכולוג, האם אתה מקבל כסף, מחפשים לבדוק איפה ה-'שריטה' שלך והאם אתה מודע למה שאתה עושה".
את ממליצה לאנשים אחרים לתרום?
"בטח. חשוב לפתח מודעות כדי שאנשים אחרים יתעודדו לתרום, מי שיכול, שיתרום. אם הייתה לי אפשרות נוספת, הייתי עושה את זה שוב. זה תהליך של להציל חיים, אבל לא כל אחד מסוגל לעשות אותו. אבל מי שכן, אין סיבה שלא יתרום. זה מציל חיים".
כמו אצל יעל, גם במקרה של ראובן נעים, 53, המשפחה לא תמכה בהתחלה בהחלטה לתרום כליה. "אשתי בשום פנים ואופן לא רצתה שאני אתרום", אומר ראובן, "היה חשש גם לגבי העבודה. יש לי חנות של חומרי בניין ברחוב ברקת בנתניה שאני מאוד פעיל בה, והייתה לי קצת בעיה להיעדר, אבל השותף שלי בחנות תמך בי לאורך כל הדרך.
"ניסיתי לשכנע את אשתי לאורך כל הדרך, ועד הדקה התשעים לא הצלחתי לשכנע אותה. כל הזמן אמרתי לה שזה להציל עוד יהודי ולעשות מעשה טוב. אשתי בזמנו אפילו דיברה עם הרב הבר ז"ל (מייסד ארגון 'מתנת חיים', ד"ס), וביקשה הבטחה של מאה אחוז שהכל יהיה תקין בתהליך, והוא מן הסתם לא יכול היה לתת לה את זה.
ראובן נעים: "ניסיתי לשכנע את אשתי, ועד הדקה התשעים לא הצלחתי. כשאמרתי לה שיש תאריך לתרומה, היא אמרה לי בשום פנים ואופן לא. אמרתי לה שאני לא יכול שלא לתת, אני הולך להציל בן אדם, אין סיבה שאני לא אתרום"
"כשאמרתי לה שיש תאריך לתרומה, היא אמרה לי בשום פנים ואופן לא. אמרתי לה שאני לא יכול שלא לתת, אני הולך להציל בן אדם, ברוך השם אני בריא, ואין סיבה שאני לא אתרום. זו טיפה חולשה וחוזרים חזרה לחיים. בסופו של דבר, ברגעים האחרונים, המשפחה לשמחתי הביעה תמיכה.
"תרמתי למרגריטה, אישה בת 52 שלא הכרתי לפני. אנחנו עדיין בקשר עם המשפחה, אלה אנשים שזכו לחיים חדשים. צריך להבין, אנשים עם דיאליזה ובלי כליות תקינות הם אנשים שלא יכולים לשתות כוס מים גם ביום הכי חם בשנה. הם חיים-מתים. ברוך השם, זכינו להציל עוד יהודי.
"יש בזה מיצוי מאוד משמעותי. יש לי מהקדוש ברוך הוא ילדים, עבודה ובית. ומבחינתי זה לתת בחזרה אחרי שקיבלתי כל כך הרבה".
איך ההתאוששות אחרי ההשתלה?
"במשך חודש היה לי מין חוסר אוויר כזה. הייתי מגיעה לעבודה, וכבר בשעה 11 בבוקר הייתי מרגיש חולשה, עייפות כזאת והייתי צריך ללכת לישון. אבל חוץ מזה, אחרי חודש, זה עובר. אנשים לא מבינים. אנחנו יכולים לעשות הכול אחרי התרומה, אין שוני ביני לבין אדם עם שתי כליות, חוץ ממספר הכליות כמובן".
"קיבלתי מתנה מהשמיים", אומרת מרגריטה שקילביץ', המושתלת של ראובן, "אחרי הניתוח, שהיה ממש קשה, פגשתי את ראובן. אני לא יכולה להגיד לך כמה מרגש זה היה. אני והבן שלי בכינו מאוד.
"הכאבים שלי היו מאוד חזקים, אבל כשראיתי את ראובן ואשתו, אני אפילו לא יכולה להסביר כמה היה מרגש. כשראיתי איך הוא נראה, בן אדם טוב ויפה, עם אור בפנים, זה ריגש אותי כל המשפחה שלו הייתה מדהימה".
"זה ממש נס, זה שיש ארגון כזה כמו 'מתנת חיים'", מוסיפה מרגריטה, "כל יום אני אומרת תודה לאל שיש דבר כזה ואני פה וקיבלתי גם תרומה. זה שינה לי את החיים. ואנשים שתורמים, כמו ראובן, עושים שינוי כל כך גדול בחיים של אנשים, שזה פשוט באמת, מתנת חיים".
לעדכונים: חדשות נתניה