ד"ר מוריס שפירו, מנהל טיפול נמרץ קורונה ב"לניאדו", חושש מחודשי החורף ואומר: "אנחנו כמעט קורסים כבר עכשיו": "מי שאמר שהקורונה זה שום דבר ולא לקח אותה ברצינות, ברור לי שאלה אנשים שלא פגשו או טיפלו בחולים בנגיף. אני זוכר מה עבר עליי כשפגשתי את החולה הראשון שלי. יש את הפחד מהלא ידוע. אני זוכר, בימים הראשונים שלי במחלקות הקורונה, הייתי מפחד לקחת את המחלה הביתה.
קראו גם>>
"אבל בגלל שאני חלק מהצוות הרפואי ידעתי שאני חייב להתגבר על הפחד הזה. כל הגישה שלי השתנתה. אם בהתחלה הייתי מביא בגדים להחלפה לבית החולים ומתקלח שם, היום אני כבר רוחץ ידיים כשאני יוצא מהמחלקה, אבל מתקלח בבית. אתה מתרגל ומסתגל.
"ראיתי את הפחד אצל כל אנשי הצוות שלי, ואני כמנהל הייתי צריך לעזור להם להתגבר על הפחד הזה. בהתחלה לא ידענו כלום על הנגיף הזה. ראינו קצת מה קורה באירופה ובארצות הברית כשהנגיף הגיע לארץ, ומשם למדנו, אבל כל יומיים שינו את ההוראות בטיפול בחולים. התוצאות שלנו בטיפול בבית החולים בגל הראשון לא היו כל כך טובות.
אבל מאז, עד הגל השני, צברנו המון ניסיון. עכשיו יש לנו כבר דרכים טובות ויעילות יותר לטפל בחולים. יש לנו עוד הרבה ללמוד, אבל יש לנו לפחות כיוון ותוצאות טובות יותר לעומת הגל הראשון. אנחנו כולנו יודעים שזו עבודת קודש, ונמצאים שם האחד בשביל השני ובשביל החולים.
"אנחנו לא ישנים בלילה. אנחנו עובדים הרבה יותר קשה בגל השני. למשל, בגל הראשון טיפלנו בטיפול נמרץ בחמישה-שישה חולים במשך כמה שבועות. בגל השני אנחנו כבר מטפלים בפי ארבעה. ויש לי הגבלה של מספר חולים, אני לא יכול לקבל מעבר לשישה חולים למחלקת טיפול נמרץ קורונה, אז יש הרבה חולים שנמצאים במחלקות הקורונה הרגילות ואנחנו עוזרים להם שם כמה שאנחנו יכולים, גם באמצעות אחיות ממחלקות אחרות.
"חשוב להגיד שהצוות ב'לניאדו' הוא יוצא דופן, ואין כמוהו באף מקום אחר. אני אישית לא חשבתי שהקורונה תחזור בקיץ. ומה יהיה באוקטובר-נובמבר, בחורף, אני לא יודע. אנחנו כמעט קורסים כבר עכשיו, ואני מקווה מאוד שלא יהיה יותר גרוע".
"אם אדבק שוב, המחלקה שלי תציל אותי"
אבלינה פופוב, כוח עזר במחלקות הקורונה ב"לניאדו" שנדבקה בקורונה לפני כחודש, אומרת: "למדתי על בשרי כמה המחלה הזו קשה": "בתקופת הקורונה אני עובדת רק במחלקות שמטפלות בחולים בנגיף. העבודה שם לעומת העבודה במחלקות האחרות היא שונה במהות שלה. הדרך שבה אנחנו מתמגנים מקשה מאוד על העבודה שלי, שהיא מאוד פיזית. לפעמים אנחנו לא יוצאים מהמיגון במשך שמונה שעות, ופשוט מתבשלים בתוכו. ויש גם את הקושי לראות את החולים. לראות את המונשמים, את החולים הקשים.
"אני נדבקתי בקורונה לפני כחודש, ולמזלי הייתי בבידוד בבית ואף אחד לא נדבק ממני. אבל בתקופה הזאת אני למדתי על בשרי כמה המחלה הזו קשה. הייתי בטוחה שאני הולכת להיות סיעודית, ככה הרגשתי. קשה לך לנשום. כל השרירים כואבים, אתה הופך להיות סמרטוט.
"אתה נחנק, אין לך אוויר. לפני שבוע וחצי חזרתי לעבודה, ולשמחתי אני לא מרגישה תסמינים מהמחלה יותר או השפעות ארוכות טווח, בינתיים. אבל היא מאוד קשה, מאוד לא נעימה, ואני רואה אנשים במחלקות הקורונה שנמצאים במצב הרבה יותר גרוע ממה שאני הייתי בו. אנשים מונשמים, שלא מסוגלים לנשום לבד. מפחיד לחשוב על להידבק שוב, כי המחלה מחסנת אותך רק לכמה חודשים, אבל אלוהים גדול. אם אני אדבק שוב בקורונה, המחלקה שלי תציל אותי.
"אנחנו משתדלים לתת את כל הנשמה במחלקה, זו עבודה קשה יותר מאשר במחלקות אחרות. עבדתי בהרבה מחלקות בבית החולים, אבל פה העבודה היא קשה במיוחד. אני רואה חבר'ה צעירים נכנסים למחלקה, מונשמים. נשים אחרי לידה. זה בכלל נורא. כשהתינוק בפגייה, והאמא מונשמת אצלנו. אבל כשבנאדם יוצא בריא הביתה, זו שמחה גדולה. גם אם אנחנו לא במשמרת, אנחנו רוצים להתעדכן מי הבריא ושוחרר, זה חשוב לנו".
"למדנו להשתלט על המחלה"
ריטה פיליפוב, אחראית מונשמים במחלקות הקורונה ב"לניאדו", טוענת שלחולים בגל השני יש סיכויי הישרדות גבוהים יותר לאחר שהצוותים למדו: "ברגע שהחולה הראשון בנגיף הונשם בבית החולים, כבר אז התחלתי לטפל בחולים בנגיף. חצי השנה האחרונה עברה עליי בצורה מאתגרת מאוד. זה גם לשנות מקום פיזית בבית החולים, וגם לעבוד עם צוות אחר. מבחינת החולים, בגל הראשון באמת לא הבנו את המחלה, וגם התמותה הייתה גבוהה יותר. החולים היו קשים יותר, וזה היה משהו לא מוכר.
"בגל השני, המחלה נראית לנו קצת יותר ברורה. בחצי שנה הספיקו ללמוד המון והופיעו פרוטוקולים חדשים, שאנחנו עובדים לפיהם. גם חולים שמגיעים להנשמה, רובם עדיין לא מסתבכים כמו שהסתבכו לנו בגל הראשון, ויש להם סיכויי הישרדות גבוהים יותר. מצד שני, הרבה יותר אנשים מגיעים אלינו, ואני רואה הרבה יותר צעירים בגל השני. אולי בגלל זה התמותה נמוכה יותר, אבל אנחנו לא באמת יודעים. בגל הזה כן למדנו להשתלט יותר על המחלה.
"אחד הדברים שהכי מקשים על העבודה הוא המיגון המלא שאנחנו מחויבים לשים במחלקות הקורונה. זה ממש לא פשוט. אנחנו נכנסים עם המיגון למחלקה, ואנחנו לא יודעים כמה זמן אנחנו נישאר שם. השאיפה היא שנשהה שם רק שעתיים בכל פעם, אבל זה לא תמיד מתאפשר, ולפעמים את נשארת יותר.
בזמנים רגילים היה לי קל יותר להוסיף משמרות, ועכשיו אני פשוט לא מסוגלת פיזית. העבודה עם המיגון קשה הרבה יותר. זה הקושי העיקרי שלנו. זה מאוד קשה, מאוד שוחק. את צריכה לתכנן כל דבר קטן במהלך היום שלך, כולל יציאה לשירותים, בגלל המיגון. את חושבת אם כדאי לך לשתות קפה, כי עוד שעה את תצטרכי ללכת לשירותים ולא תוכלי, בגלל המיגון.
"תמיד יש פחד להביא את המחלה הביתה, אבל אני חושבת שבמחלקת הקורונה אנחנו יותר מוגנים מאשר במחלקות רגילות. שם אנחנו יודעים איפה אנחנו נמצאים, אז אנחנו ממוגנים בהתאם. לדעתי, דווקא אנשים שעובדים במחלקות רגילות הם במצב הרבה יותר קשה, כי הם חשופים לסכנת הדבקה. יש יותר פחד להידבק מקולגה שהיה בסופר או נדבק מחוץ לבית החולים, מאשר להידבק מחולה במחלקה".
