אין אירוע מלחיץ יותר עבור ספורטאי ישראלי מהאולימפיאדה. אתה נאסף לצד המתחרים הטובים ביותר בעולם, ונאלץ לפלס את דרכך לפודיום הנכסף, בתקווה להסב למדינה שלמה שעומדת מאחוריך גאווה. במצב כזה, זה לא מזיק כשיש קרוב משפחה שמעודד אותך מהיציע.
2 צפייה בגלריה
שני ורז הרשקו. "אני כרגע בשמיים", אומרת רז. "אני עם הרגליים על הקרקע", אומר שני
(יובל חן)
עבור רז הרשקו, הג'ודאית מנתניה, זו הייתה תמיכה כפולה. קרוב המשפחה הוא גם המאמן שלה, הדוד שני הרשקו, מאמן נבחרת הנשים של ישראל. הקמפיין המשותף של השניים הסתיים בזכייה מרגשת של נבחרת ישראל במדליית הארד הקבוצתית. עכשיו, כשהמדליה בכיס והלחץ ירד, ההרשקואים נפגשו לריאיון שאחרי ההצלחה.
הישג היסטורי
"אני כרגע בשמיים", אומרת רז. "נחתי בישראל, אבל אני עדיין קצת באוויר. זה מטורף לזכות במדליה אולימפית. זה כיף לקבל את כל הפירגון מכל הסובבים, מהעם, זה ממש כיף. אני חושבת שאין לי מילים עדיין לתאר איך אני מרגישה ומה גודל הטירוף הזה".
"אני עם הרגליים על הקרקע", אומר שני, "כמובן שמאוד נהניתי, זה היה מאוד מרגש וזה גם הישג היסטורי שפעם ראשונה נבחרת זוכה במדליה אולימפית ולא ספורטאי בודד, וזו גם נבחרת מעורבת של נשים וגברים, ככה שזה משהו היסטורי בכלל בתנועה האולימפית.
קראו גם>>
"אני שמח שהצלחנו להגיע לרגע כזה, לנצח את הנבחרות הטובות בעולם, ולהביא רגע של אושר לספורטאיות ולספורטאים ולכל עם ישראל. מצד שני אני בן אדם מאוד פרקטי. כבר עם הפנים קדימה וחושב איך לבצע את הקמפיין הבא טוב יותר ואיך מתקדמים. אז החגיגות כבר מאחוריי".
מגיל ארבע רז הרשקו בת ה-23 מנתניה מתאמנת במכוני הג'ודו של דודה שני, אחד המאמנים המובילים בישראל. באופן לא מפתיע, היא לא הראשונה במשפחה שאימצה את דרכו של דודה, אך היא היחידה שהגיעה כל כך רחוק.
"ההשפעה הכי גדולה שיש לי על רז זה שהיא הגיעה לג'ודו בעקבותיי", אומר שני, "יש לי עוד שלושה אחים וכמעט כל הילדים שלהם התאמנו בג'ודו במועדון שלי. היחס המועדף היחידי שרז קיבלה היה חליפת ג'ודו חינם".
"באיזשהו שלב בחיים הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות ולעסוק בו, בערך בכיתה ז' - ח', ממש רציתי להישאר וידעתי שזה מה שאני רוצה עד הסוף", אומרת רז, "כיף שיש לך דוד שהוא מאמן נבחרת עם שם כזה גדול בענף. אבל נשארתי בזכות עצמי והוא כמובן עזר לי בכל מה שמסביב"
יש קשר מיוחד ביניכם לעומת שאר הג'ודאיות?
שני: "ממש לא. זה גם עניין של האישיות שלי, מבחינתי היא ספורטאית בנבחרת. כמובן שאני מאוד רוצה שהיא תצליח, ואם היא מצליחה זו גם הצלחה מקצועית. אולי בגלל שאנחנו אותה משפחה יש לי שמחה נוספת מעבר לשמחה הרגילה.
"כל האחיינים שלי כמעט למדו ג'ודו, רז היחידה ששרדה אותי, ובגלל זה היא הגיעה לאן שהגיעה. אני חושב שכל מי שמצליח להתמיד בענף כמו ג'ודו הוא כבר מיוחד. זה ענף תובעני עם דרישות לא רק גופניות אלא גם מנטליות. בפן ההישגי, ברמה הבינלאומית, יחסית בשלבים מאוד מוקדמים רז הייתה הספורטאית הכי טובה בישראל בגיל שלה ובקבוצת משקל שלה.
"אני לא נותן חשיבות גדולה מדי ליכולות של ילדים, כי בסופו של דבר המטרה בספורט מקצועי היא להביא אותם להצלחות כבוגרים. רז תמיד הראתה סימנים שהיא טובה. היא מהירה, עם כוח מתפרץ, יש לה הבנת ג'ודו טובה. לאורך כל הדרך היא הוכיחה את עצמה, ככה שהדעה שלי פחות שינתה".
רז: "אני אחת מהרבה בנות מוכשרות וטובות. הקשר בינינו הוא נטו של ספורטאית ומאמן, אין שום יחס מועדף ואין משהו שונה מכל השאר, וזה מוכיח את עצמו. מגיל צעיר הוא המאמן ואני הספורטאית. אני לא חושבת עליו כדוד שלי בשום רגע על המזרן".
אבל זה לא משפיע מחוץ למזרן? המשפחה לא מדברת על ג'ודו?
שני: "גם אם האחים מדברים איתי על רז, אני לא מערבב את העניין המקצועי והמשפחתי. לי זה בא באופן טבעי, אבל זה גם הגנה מבחינתה. היא צריכה להוכיח את עצמה. כמו כל ספורטאית אחרת. גם ככה הלחץ מספיק גדול, לא צריך להוסיף לזה לחצים אחרים.
"זה שהיא התאמנה במועדונים שלי ואני בסופו של דבר אימנתי אותה, אני רוצה להאמין שזה משהו שקידם אותה מקצועית, אבל אין לזה שום קשר לייחוס המשפחתי. זה נתן לה המון ביטחון שהיא נמצאת בידיים מקצועיות טובות, גם למשפחה.
"כשיש את הקרבה המשפחתית קל יותר להבין שאני עוד יותר רוצה בהצלחתה. אבל בסופו של דבר היא צריכה להוכיח את עצמה מקצועית ולנצח יריבות בחו"ל. אז אם היא לא מנצחת אותן, אני לא יכול לעזור לה".
להגיע גבוה
עבור רז ג'ודו הוא החיים. "כל הסביבה שלי היא ג'ודו, כל החברות שלי הן מהג'ודו, אז באופן טבעי כשאנחנו יושבות לקפה, אנחנו נדבר על כל מה שמסביב לג'ודו", היא מספרת. "אנחנו הרי ביחד בנבחרת, 24/7. אבל כשאני נפגשת עם אנשים שהם לא מהתחום או עם ההורים שלי, אני משתדלת כמה שפחות לדבר על זה".
לפני הזכייה בארד הייתה ביקורת על ההופעה של הג'ודאים באולימפיאדה.
רז: "הדברים היחידים ששמעתי היו רק דברים מחזקים ומחממים. אני הייתי שם בשביל הנבחרת כל יום ביומו, כמו שהם היו שם בשבילי. כל אחד ואחת נלחמו בצורה מעוררת השראה. בסופו של דבר לא כל יום הוא יום זהב, זה ספורט הישגי, במיוחד ג'ודו שמספיקה שנייה אחת ואפשר להפסיד את התחרות.
רז: "כל הסביבה שלי היא ג'ודו, כל החברות שלי הן מהג'ודו, אז באופן טבעי כשאנחנו יושבות לקפה, אנחנו נדבר על כל מה שמסביב לג'ודו. אנחנו הרי ביחד בנבחרת, 24/7. אבל כשאני נפגשת עם אנשים שהם לא מהתחום או עם ההורים שלי, אני משתדלת כמה שפחות לדבר על זה"
"אנחנו כנבחרת המשכנו קדימה בכל יום מחדש, כי הייתה את התמיכה מצד הצוות והתמיכה אחד בשנייה, וזה מה שהביא לנו את הניצחון הקבוצתי".
שני: "החיים שלנו זה לא רק החודש של האולימפיאדה, אז אנחנו לא מתייחסים כל כך למה כוחות חיצוניים חושבים עלינו, דברים טובים או רעים, כי אחרת לא יכולנו לתפקד.
"מעבר למשחקים האולימפיים, הציפיות שלי מהספורטאיות ומעצמי הן מאוד גבוהות, ככה שאף אחד לא יכול להעמיד לנו ציפיות גבוהות יותר מאלה, מצד שני גם האכזבות גדולות יותר משל כל אחד אחר. אני לא משחק במשחק התקשורתי, זה לא מעניין אותי מה אומרים. משנה איך אני מצליח בכל יום להוציא מכל ספורטאי את המקסימום שלו".
כוחות חיצוניים זה יעל ארד?
שני: "זה כל מי שיש לו ביקורת. הציפייה מאנשי מקצוע ובטח מספורטאים שחתומים על היסטוריה, זה שיתנו לתחרות להיגמר. הציפייה גם מאנשים שנמצאים במערכת שינתחו אותה במסגרות הנכונות. והדבר הכי חשוב זה שלא מדברים על ספורטאים בהכללה, ושיש דרך לבקר את הספורטאים.
"זה מאכזב באיזשהו מקום, אבל אנחנו אנשים מבוגרים, אנחנו יודעים להתמודד עם הכול, ובסופו של דבר אנשים צריכים לחיות עם ההחלטות שלהם. אני מקווה שמי שמבקר את הספורטאים תוך כדי התחרות שלהם, יוכל לחיות עם זה בשלום".
ואם להיות ספציפי לגבי התחרות של רז?
שני: "לגופו של עניין, לרז היה קרב ראשון שהיא הייתה צריכה לנצח והיא ניצחה אותו בצורה משכנעת, זה היה קרב היסטורי, בפעם הראשונה היה קרב נגד ספורטאית מערב הסעודית. בקרב השני היא התחרתה נגד יפנית שזכתה במקום הראשון באולימפיאדה, הכנו אותה כמה שיכולנו, אבל צריך להיות ריאליים.
"באופן תיאורטי, היא לא הייתה אמורה לנצח את הקרב הזה, היא נלחמה יפה ואולי באולימפיאדה הבאה היא תנצח ספורטאיות כאלה ואפילו תגיע במעמד שלהן. כמובן שהייתה לי ציפייה שאני צריך לחזור עם מדליה בתחרויות האישיות, אבל אנחנו מציאותיים, נבחרת הנשים נלחמה יפה, היינו במרחק נגיעה ממדליה של שירה ראשוני, גם תמנע נלסון לוי הייתה קרובה.
שני: "מבחינתי היא ספורטאית בנבחרת. כמובן שאני מאוד רוצה שהיא תצליח, ואם היא מצליחה זו גם הצלחה מקצועית. כל האחיינים שלי כמעט למדו ג'ודו, רז היחידה ששרדה אותי, ובגלל זה היא הגיעה לאן שהגיעה. אני חושב שכל מי שמצליח להתמיד בענף כמו ג'ודו הוא כבר מיוחד"
"נעשה את כל המאמצים שבפריז יהיה יותר טוב. אבל זו לא חברת ביטוח, אנשים לא מחכים לשים לך מדלייה על הצוואר. יש שם מעצמות ספורט, ואני בסך הכול גאה בספורטאיות שלי".
רז, איך מתמודדים עם הלחץ?
"ספורט הישגי הוא ספורט שמלווה בהמון לחץ. הצד המנטלי מאוד חזק בו. הצוות המקצועי תומך ונמצא שם. עובד איתנו בנבחרת הפסיכולוג שלנו, ובנוסף הייתי מלווה בעוד פסיכולוג חיצוני ששילב בין הדברים. עם הזמן למדתי להבין שהכול תלוי בי ובידיים שלי, ושאם אני רוצה את זה, זה צעד חשוב במטרה הכוללת. צריך להגיע הכי גבוה שאפשר"
מה הרגע הכי קשה שהיה לך באולימפיאדה?
"הגענו לכפר האולימפי בערך שבוע לפני שהתחריתי, וקיבלתי את ההגרלה, זה היה שמונה ימים לפני התחרות שלי. הייתי בציפייה מאוד גדולה, וכולם התחרו יום ביומו, וכל כך רציתי להתחרות ולהיות על המזרן. בכל יום שעבר, הרצון לעלות על המזרן ולהתחרות גדל, זה היה קשה מאוד לחכות. ההמתנה הייתה הכי קשוחה לי"
יש עוד ג'ודאים במשפחת הרשקו שיגיעו רחוק?
שני: "אני באופן אישי העדפתי שהילדים שלי לא יעסקו בג'ודו ואני שמח שהם בחרו דברים אחרים. אני גם לא חושב שזה נכון שהורה מאמן את הילדים שלו, זה חתיכת קונפליקט מאוד קשה.
"אצל האחים שלי כל הילדים גדולים אז זה לא רלוונטי, ובדור הממשיך של האחיינים שלי, בינתיים אני לא רואה ג'ודאים, אבל אולי עד שהם יצטרפו לג'ודו אני כבר אהיה במקום אחר. אולי רז תאמן אותם"
רז: "לא פוסלת".
לעדכונים: חדשות נתניה
