בגיל 14 מסומנת נועה סלימהוגיץ ככוכבת הכדורגל הבאה של ישראל. לא במקרה היא נבחרה לככב בסרטון של "אתנה" (הפרויקט הלאומי לקידום ספורט הנשים) שמעודד ילדות לעסוק בספורט. היא אמנם בסך הכול ילדה, אבל כבר עכשיו היא מתגוררת מחוץ לבית, שומרת על סדר יום תובעני, מוותרת על מפגשים חברתיים והכול כדי להגשים את החלום: לככב בנבחרת ישראל ולהיות כדורגלנית מקצועית בקבוצה בחו"ל.
היא בת לאלכסנדרה ודמיר, שעלו לישראל מבוסניה. היא לומדת בכיתה ט' בבית החינוך המשותף חוף השרון בשפיים, ומתגוררת בפנימיית המחוננים של וינגייט. הפנימייה מרוחקת דקות נסיעה בודדות מביתה בקריית השרון, אליו היא חוזרת מדי יום חמישי. גם החזרה הזו היא ליומיים בלבד. במוצאי שבת היא כבר חוזרת לפנימייה, אל הדירה שבה היא מתגוררת עם ארבע בנות נוספות.
בעקבות אבא
סלימהוגיץ מספרת שהיא לא זוכרת את עצמה ללא המשחק. "בגיל חמש כבר הייתי מסתכלת על אבא שלי ועל אחי משחקים", היא אומרת. "פשוט התאהבתי".
היא החלה לשחק בכיתה א', אז נרשמה לחוג במתנ"ס דורה בדרום נתניה. בת יחידה בתוך קבוצת בנים. לקראת סוף כיתה ב' התקיים טורניר סיום השנה של מתנ"סי העיר בתיכון שפירא (היום "תמר אריאל"). בסיום הטורניר ניגש המאמן מיקי פורמן לאימה של נועה, אלכסנדרה, ואמר לה: "אני רוצה את הילדה הזו אצלי בקבוצה. אני רוצה שהיא תשחק בליגה". "תצטרך לדבר עם אבא שלה", ענתה האם אלכסנדרה. המאמן דיבר, ונועה הגיע לקבוצת הילדים של מכבי נתניה.
"התחלתי בכיתה ג'", היא נזכרת. "אני זוכרת את האימון הראשון שלי שם. נכנסתי. 20 בנים הסתכלו עליי. העיניים שלהם נפקחו. הם לא הבינו מה בת עושה שם. אני ביישנית, אז שתקתי. כשהתחיל האימון שיחקתי. ולאט לאט הם התחברו אליי. היו בסדר איתי. קלטו שאני יודעת לשחק. כשהזמן עבר התחברנו. הבנו שכולנו ילדים קטנים שאוהבים לשחק כדורגל. חמש שנים הייתי עם הילדים האלה. עד היום אנחנו שומרים על קשר, למרות שאני עכשיו משחקת במקום אחר".
לדעתך, העובדה ששיחקת בקבוצת בנים עזרה לך?
"אם הייתי מתחילה בקבוצת בנות לא הייתי מגיעה לרמה הנוכחית שלי. הבנים עזרו לי בפיזיות שלהם. הייתי חייבת להתחזק, לעבוד על כושר גופני, על מהירות וטכניקה גבוהה וזה התאפשר לי בקבוצת הבנים".
היא שיחקה חמש שנים בקבוצות הילדים של מכבי נתניה. "היו שנים שהיינו בצמרת, אפילו זכינו באליפות", היא מספרת. "אבל הבנים התבגרו. הפערים בפיזיות בינם לביני הלכו וגדלו. כבר היה לי קשה שם. היו משחקים שישבתי על הספסל".
התבאסת?
"בכלל לא. לא הרגשתי שאני אשמה בזה או משהו כזה. הבנתי שיש הבדל בפיזיות".
איך הבנים הגיבו?
היא צוחקת: "ישבו איתי על הספסל בנים, אז למה שיגידו משהו?".
"המאמן אמר שנועה מאוד חשובה לקבוצה", אומרה אימה. "שהיא נותנת מוטיבציה לשאר השחקנים. מוסיפה לתחרותיות וזה עוזר לקבוצה".
בזמן שנועה שיחקה כדורגל, שאר חברותיה היו בחוגים אחרים. "הרבה למדו ריקוד. אבל בכיתה ד' הצטרפו עוד בנות לכדורגל", היא מספרת. "הן התחילו לשחק איתי ועם הבנים בהפסקות".
איך החברות קיבלו את התחביב שלך?
"מי שהכירה אותי טוב תמכה בי ומי שלא, קראה לי 'טום בוי'. יש ילדים עם סטיגמות לגבי בנות שמשחקות כדורגל. בהתחלה קצת נעלבתי מזה, אבל ההורים אמרו לי שזה שטויות ושלא צריך להקשיב וזה התחיל לעבור לי ליד האוזן".
אין הנחות
המשבר הגיע בסוף כיתה ו'. אז נאסר על נועה להמשיך ולשחק בקבוצת הבנים. "זו הוראה של הליגה", היא מספרת. "אסור שבגיל הזה בנות ישחקו בקבוצת בנים. למזלי, קיבלתי זימון לנבחרת ישראל לילדות ושילבו אותי באימונים שם".
היא התאמנה עם בנות הנבחרת חמש פעמים בשבוע ובימי שבת יצאה עם השחקניות למשחקים. בתקופה זו הייתה משוכנעת כי תלמד בחטיבת הספורט שטקליס הסמוכה לביתה, אלא שהדבר התנגש עם אהבתה למשחק. "הלימודים במגמת הספורט בבית הספר התנגשו עם אימוני הכדורגל. גם ביקשו ממני להצטרף לנבחרת האתלטיקה והיה עליי המון עומס", היא מספרת. "זה לא הסתדר לי, אז עברתי למגמה רגילה. השנה הראשונה שלי בחטיבה הייתה הכי עמוסה וקשה שלי".
במקביל איתרה סלימהוגיץ קבוצת כדורגל שאליה תוכל להצטרף. היא עברה למכבי עמק חפר. היא מספרת כי ההשקעה האדירה בכדורגל גורמת לוויתורים, למשל בתחום החברתי. "יש התנגשות", היא אומרת. "אבל מנסים לעזור לי. לפעמים, כשהייתי מגיעה הביתה עייפה אחרי אימון, אז הייתי מוותרת על פעילויות חברתיות. יום אחד ישבתי עם אמא במקדונלדס. הסתכלתי סביב ואמרתי לה: 'תראי את הבנות האלה שבגיל שלי. הן סתם יושבות עם הטלפון'. הבנתי שאני עושה משהו טוב. אני לא מתחרטת על מה שאני עושה, למרות שזה קשה".
כמה קשה?
"נורא קשה. הכול קשה. היציאה מהבית לווינגייט, החלטה שקיבלתי עם ההורים לחיות בפנימייה. בגיל שלי הכי טבעי לחיות בבית. הסיבה העיקרית ליציאה לווינגייט היא שידעתי שזו המסגרת הכי טובה בשבילי, עם רמת אימונים גבוהה. באף קבוצת בנות אין רמת אימונים גבוהה כמו בווינגייט".
את ההצעה להצטרף לווינגייט קיבלו הוריה של נועה ממאמן נבחרת ישראל בכדורגל נשים, גיא עזורי. "ההורים שלי קיבלו מכתב", מספרת נועה. "שאלו אותם אם אני אהיה מעוניינת להצטרף לפנימייה. ההורים הגיעו לשיחות במקום. הבנו שזו המסגרת הכי נכונה בשבילי כי רציתי להמשיך עם הכדורגל. עשינו רשימה של יתרונות וחסרונות והחלטנו שאני עוזבת את שטקליס ועוברת לווינגייט ומתחילה ללמוד שם בכיתה ח'".
לא פשוט לחיות מחוץ לבית בגיל הזה.
"בפנימייה אנחנו בנות מכל הארץ בעלות פוטנציאל להגיע לנבחרת. בנות מצטיינות מכל מיני ענפי ספורט, אז זה מעניין. אנחנו ארבע בנות בדירה. פעם בשבוע עושים לנו מסדר ניקיון. יש מעין 'אב בית', אז צריך לנקות לבד וכולן עושות הכול. אני הכי צעירה. ואין הנחות".
סדר היום בפנימייה עמוס ומחייב. "כשיש אימוני בוקר קמים בעשרה לשש ומתארגנים לאימון של שעה ועשרים דקות", היא מספרת. "אחריו ארבע בנות חוזרות יחד לחדר וכולן רוצות להתקלח. זה לא פשוט. אנחנו מתקלחות, אוכלות ארוחת בוקר, מכינות ארוחת עשר ומגיעות להסעות".
בשעות הצהריים, אחרי הלימודים, הן חוזרות לווינגייט. יש להן זמן מנוחה, אחר כך הן מכינות שיעורים, רואות קצת טלוויזיה והולכות לאימון. היום העמוס מסתיים בשעה 19:30, כשכיבוי האורות הוא בשעה 22:00. במקום יש מרכז למידה עם מורים פרטיים וסטודנטים שמסייעים לספורטאיות הצעירות. "אני זוכה לשיעורים פרטיים", מספרת נועה. "זה עוזר לי להשלים את הפספוסים מהבוקר. בעיקר במתמטיקה, אנגלית ומדעים. אלו חומרים שאני חייבת להשלים. אני גם לומדת בשישי-שבת".
את בסך הכול בת 14, וכבר מנהלת קריירה תובענית.
"אני אוהבת להצליח עם החברות שלי. תמיד יש לאן להתקדם ואני רואה את עתידי בכדורגל. אני רואה את עצמי משחקת בנבחרת ישראל ומייצגת את המדינה בחו"ל. אני רוצה לשחק בקבוצת נשים בחו"ל ולהגיע להישגים".
היחס לכדורגל הנשים שונה מלכדורגל הגברים.
"נכון. אני רוצה להיות המסי והרונאלדו של כדורגל הנשים. אבל להישאר נועה. אני משחקת כקשרית אמצעית. זה אומר שאני מארגנת את המשחק ומקשרת בין ההגנה להתקפה. צריך בשביל זה המון מחשבה, ריכוז, טכניקה ולתכנן צעדים קדימה. לדעתי, זה התפקיד המאתגר ביותר".
יש לך מודל לחיקוי?
"שמעתי על סילבי ג'אן הנתנייתית, אבל לא זכיתי לראות אותה משחקת. ראיתי סרטונים שלה והיא אימנה אותי. למדתי ממנה המון. קרלי לויד ואלכס מורגן מנבחרת ארצות הברית הן שתי כדורגלניות שאני אוהבת. הן מפורסמות ומפרסמות. אני מעריצה את לי פלקון, ששיחקה בגרמניה".
מה עודד אותך להצטלם לקמפיין של אתנה?
"אני רוצה לעודד בנות לעסוק בספורט. הצילומים התקיימו בשעה שש בבוקר במגרש. בהתחלה התרגשתי, אחר כך זה זרם וכשנתנו לי כדור זה הסתדר והייתי עצמי. בהתחלה, הסרטון פורסם ב'חינוכית' ועכשיו גם בערוץ 2. פתאום שואלים אותי אם אני הילדה מהצילומים. אני מרגישה שהחיים שלי מעניינים. אין רגע משעמם וזה כיף".
