מאז התחילה המלחמה בדרום 128 משפחות עולים הגיעו לנתניה. אחת מהן היא משפחת רזין, ארינה בת ה-24 ובעלה מיכאל בן ה-28, שהגיעו לפני שבועיים וחצי לישראל מסיביר שברוסיה, כשהם משאירים מאחור עבודה בתחום החקלאות, משפחה וחברים שניסו להניא אותם מההחלטה לעלות לישראל דווקא עכשיו כשיש מלחמה.
"הגענו לישראל ב-3.11 בלילה בטיסה עם עוד עולים שהגיעו מרוסיה. חלקם הגיעו לנתניה ואחרים לעוד ערים ברחבי הארץ. זה היה מרגש מאוד'', מספר מיכאל. "אנחנו יהודים, צעירים ועדיין בלי ילדים ולכן היה חשוב לנו להגיע עכשיו כשיש לנו זמן ואפשרות לעזור ולהתנדב. מהרגע שהגענו וקיבלנו את הדירה ממשרד העלייה והקליטה אנחנו לומדים עברית דרך היוטיוב עד שניכנס לאולפן וגם מתנדבים, עושים הסברה ברשתות החברתיות, מייעצים לחקלאים בדרום איך לייעל את שיטת העבודה שלהם נוכח המצב וגם מתנדבים פיזית לעזור באיסוף תוצרת חקלאית בדרום הארץ.
"אנחנו שוקלים לפתוח מיזם בנושא החקלאות בדרום, לעשות משהו למענם. בינתיים אנחנו מתפרנסים מלתת ייעוץ בנושא דרך הרשת עבור לקוחות שאספנו ברוסיה. הכי כואב לנו זה המשפחה שהשארנו מאחור. הם גם רוצים לעשות עלייה, אבל זה בטח יקרה אחרי שהמלחמה תיגמר. לארינה קשה כי היא מתגעגעת לאמא שלה ואחותה יבה בת ה-13. כשהן יעלו הם בטח יגורו איתנו בהתחלה".
מיכאל מספר כי מי שהשפיעה עליו לעשות עלייה דווקא עכשיו היא אשתו ארינה. "הייתי בישראל לפני שש שנים, במסגרת 'תגלית'", היא מספרת בגאווה ומוסיפה שמאז הביקור ההוא חלמה לעלות. "פשוט התאהבתי במדינה שהיא יפה וחמה עם חוף ים ויש פה אנשים חמים וחייכנים שאוהבים לעזור. מאותו ביקור ידעתי שאני אחזור לישראל ואחיה פה. אחרי החתונה התחלנו את ההליך, שלחנו את כל הטפסים כי ידענו שזה ייקח זמן. עכשיו אנחנו פה".
לא חשבתם לחכות שהמצב יירגע?
"התמונות הקשות שראינו, הסרטונים והעובדה שגם ברוסיה האנטישמיות הרימה את הראש, כולל מקרים שבני משפחה וחברים נחשפו אליהם, דחפו אותנו לעלות. זה הגיע למצב שאמא שלי פחדה להסתובב עם מגן דוד על הצוואר בגלל המצב וזה כבר לא התאים לנו. אנחנו גאים במי שאנחנו ולכן היה ברור לשנינו שזה הזמן שלנו לעשות עלייה, לא לחכות, וגם לתרום מהידע שלנו, כי שנינו בעלי השכלה אקדמית, למדנו חקלאות עם התמחות באגרונומיה, תואר ראשון ושני, ועבדנו בזה ברוסיה. הבנו שזה הסימן שהיינו צריכים ולכן פנינו שוב וביקשנו שיזרזו את העלייה שלנו, שנגיע לבית של העם היהודי. אנחנו לא מפחדים מהחמאס ואנחנו פה לעזור".
קראו גם:
איך היו התגובות של המשפחה, החברים?
"רובם תמכו, אבל היו אנשים שאמרו לנו לחכות, שזה לא הזמן כי יש בישראל מלחמה. בנוסף, גם המשפחה שלנו התנגדה, הם דאגו לנו, אבל אנחנו היינו נחושים במיוחד אחרי שנחשפנו לאחדות ולעשייה המטורפת שיש פה במדינה, ולכך שכל העם התגייס למען הניצחון. זה היה טריגר גדול מאוד עבורנו. הבנו שאנחנו רוצים להיום שם, איתם. לעשות. לעזור. להיות במדינה עכשיו כשהיא צריכה אותנו ולא רק כשהכל טוב ושקט. אגב, כשהם ראו מה קורה בישראל ואת התגובות האנטישמיות ברוסיה הם ממש הבינו אותנו".
"החלום שלי הוא להתגייס לצבא הישראלי. אני אשמח אם ייקחו אותי ואם צריך אני מוכן להתנדב. אני לא מפחד. זו המדינה שלי'', אומר מיכאל בגאווה. "אחרי שראינו את סרטוני הזוועה, זה לא רק זעזע אותנו אלא גרם לנו לרצות יותר להגיע לישראל. בנוסף, אנחנו הגבנו אז ועדיין ממשיכים להגיב בשפה הרוסית לאמירות אנטישמיות, אני ממש פעיל בהסברה. זה לא קל, כי מאז פרוץ המלחמה כמות הפוסטים והתגובות האנטישמיות עלו מאוד".
למה בחרתם לגור בנתניה?
"כי יש פה קהילה תומכת וטובה, וגם חברים ועולים מרוסיה שהגיעו לפה וסיפרו לנו דברים טובים. התחלנו להכיר אנשים דרך קבוצות של עולים מרוסיה. הם עוזרים לנו להתאקלם ויש גם חברים של ההורים שכבר פה ועוזרים לנו".
מה הדבר הראשון שעשיתם כשהגעתם לישראל?
"חגגנו שבת כמו שצריך. ארינה הדליקה נרות ואני בירכתי. גם הלכנו לחוף הים בנתניה ופשוט נשמנו את האוויר ואמרנו תודה לאלוהים שהגענו הביתה למדינה שלנו".
ג'ורג' דובין, מנהל אגף קליטה בעיריית נתניה, מספר כי מאז פרוץ המלחמה נפתחו מאות תיקים של עולים שרוצים לבוא. לדבריו, יש עלייה במספר העולים שהגיעו לישראל מאז פרוץ המלחמה לעומת אשתקד. "העיר נתניה במקומות הראשונים בקליטת העולים מכל העולם. אנחנו עוזרים לכל העולים בכל מה שהם צריכים, אם זה לימוד השפה העברית באולפן, מציאת עבודה, חיי קהילה וייעוץ".
