בכניסה למרכז השיקומי של "יד שרה" בנתניה מקבלת את הפונים במאור פנים וחיוך גדול המתנדבת שהין סמוכה (67), מזכירת המרכז. היא מבצעת את התפקיד, למרות מגבלה פיזית המונעת ממנה שימוש בידיה.
"הידיים שלי משותקות כבר יותר מ-30 שנים, מאז העשור הרביעי לחיי'', חושפת שהין, אמא לארבעה ילדים וסבתא גאה לשלושה נכדים, את הרגע בו השתנו חייה לנצח, והיא נאלצה ללמוד להשתמש ברגליה ובאפה על מנת לתפקד.
בלתי הפיך
היא עלתה לישראל מאיראן בגיל 34, הקימה משפחה ואף השתלבה בארץ במקצועה ככימאית. עד העשור הרביעי לחייה עבדה ותפקדה כרגיל. "השינוי בתפקוד שלי קרה בגיל 37, כמה שנים לאחר לידת בתי הרביעית. הרגשתי לפתע שהידיים שלי לא מתפקדות כמו בעבר", היא מספרת. "זה התחיל בזה שהיה קשה לי לבצע פעולות בסיסיות כמו לפתוח דלת או מגירה במעבדה בה עבדתי, או להרים מטבע שנפל לי".
שהין חשבה בהתחלה שהסיבה לקושי הפיזי נובע מעייפות כתוצאה מעבודות ההכנה לחג הפסח. "לרגע לא חשבתי שאני לא אוכל להשתמש שוב בידיי, אבל בהמשך, כשהמצב הלך והחמיר, והרגשתי שממש קשה לי לתפקד, החלטתי לבדוק מה יש לי ולכן פניתי לרופאה שזיהתה שמדובר בבעיה נוירולוגית חמורה שפגעה באופן בלתי הפיך בידיים שלי".
"הבנתי מיד שאסור לי לשקוע בדיכאון", מספרת שהין את הלך הרוח בו היתה לנוכח האבחון הרפואי. ''בתחילה החשש היה שמדובר במחלת ניוון שרירים ALS, אבל בהמשך הבינו שמדובר רק בבעיה נוירולוגית חמורה, ולכן, בתמיכת המשפחה, התחלתי ללמוד תוכנות ועבודה מול מחשב, תוך שאני לומדת מחדש איך משתמשים בעכבר המחשב, לא בידיים, אלא באמצעות אצבעות הרגליים שלי, ובעידודם של בעלי יהונתן והילדים שלי, התחלתי לשלב תעסוקה בחיי".
לאחר תקופה של עבודה ב"בזק", הציעו לשהין להתנדב בסניף "יד שרה" בנתניה, שם היא קיבלה את העבודה כמזכירת הסניף, דבר שדרש ממנה לשבת בכניסה למרכז ולהיות זו שמקבלת את פני התושבים שמגיעים למקום. כיום, 20 שנה אחרי שהחלה להתנדב, היא גאה לספר שדווקא המגבלה שלה לא עצרה בעדה.
"בתפקיד שלי כמזכירה אני עושה כמה דברים, תוך כדי שימוש ברגליים ובאף שלי, במקום בידיים שלי'', מסבירה שהין ומוסיפה, ''התפקיד שלי משלב בין עבודות אדמיניסטרציה שונות, כולל מענה טלפוני, עבודה על המחשב וטיפול בכל נושאי החשבונות במרכז, ולכן אני לא נותנת למגבלה הפיזית שלי למנוע ממני להמשיך להיות פעילה או לא להגיע להתנדב".
הכוח להמשיך
במרוצת השנים, שהין הפכה לדמות מוכרת, מוערכת ובעיקר אהובה על חבריה לסניף.
"אני מתנדבת ביד שרה מכל הלב כבר למעלה מ-20 שנה. תמיד מגיעה בסבר פנים יפות ועושה את התפקיד שלי, ולא מפספסת אף יום של התנדבות'', היא מספרת. ''ההתנדבות שלי זה לא רק נתינה אלא גם הדרך שלי לקבל בחזרה, כי אני מרגישה שיותר ממה שאני נותנת בהתנדבות, אני מקבלת מיד שרה בחזרה. אני מאושרת לפגוש את האנשים שנעזרים בשיקומון ולסייע לכל הפונים גם בלי להשתמש בידיים. למרות המצב שלי, אני לא מרגישה מוגבלת. האף והרגליים שלי הם חלק ממני ומאפשרים לי לעשות את העבודה שאני אוהבת".
שהין חושפת כי הכוח להמשיך ולעשות בא לא רק מבעלה יהונתן וילדיה, אלא גם מחבריה לסניף שמחבקים ותומכים בה. "הם אלו שנותנים לי את הכוחות והשמחה להמשיך ולעשות. בכל יום שאני מגיעה, אני מקבלת מצוות המתנדבים בסניף וכן מהאנשים שאני נותנת להם שירות במרכז השיקום, את הכוח להמשיך. זה גם מאוד עוזר לי שבעלי יהונתן מתנדב פה איתי כרפלקסולוג ודואג לי. הוא זה שלוקח ומחזיר אותי ליד שרה, כי לאחרונה גם קצת קשה לי ללכת".
שהין עונה לטלפונים כשהיא משתמשת באף שלה.
קראו גם:
"אני לא מרגישה במצב קשה. אני רואה אנשים שמוגבלים הרבה יותר ממני ובכל זאת ממשיכים ועושים, ולכן אני לא מרגישה מיוחדת. לכל מי שמרגיש בודד או שקשה לו אבל הוא עדיין יכול להיות פעיל, אני ממליצה תמיד שימצא תעסוקה. כולנו חייבים תעסוקה, בשביל לא לשקוע בעצב. אני בעצמי בחרתי להתנדב ולהיות עסוקה ולכן אני מנהלת חיים פעילים. אני אוהבת לקרוא, לבלות עם הנכדים, לצפות בטלוויזיה ולשחק במחשב, ואני מחלקת את הזמן שלי בין ההתנדבות ביד שרה למשפחה שלי. אני גם עוזרת לנכדים האהובים שלי בלימודים, במיוחד בכל מה שקשור למדעים מדויקים כמו למשל פיזיקה, כימיה ומתמטיקה. אני תמיד מספרת להם שפעם מזמן כשהייתי בגיל שלהם, לפני יותר מ-50 שנה, היה לי מורה באיספהאן שבאיראן, שתמיד היה אומר לי, 'שהין את אף פעם לא תתקעי בבעיה – הכל את מסוגלת לפתור', והמשפט הזה שלו מלווה אותי עד עצם היום הזה ומהווה עבורי השראה, גם כשהיו רגעים קשים. זה משפט שנותן לי כוח".
"שהין היא האוצר שלנו ביד שרה. היא אכפתית, דואגת, ועושה את העבודה שלה במסירות, תוך שהיא תמיד לוקחת על עצמה ועושה כל משימה במקצועיות רבה", מספרת מנהלת השיקומון של יד שרה תמי ימין, שמשבחת את המסירות של שהין להתנדבות ביד שרה, ומזמינה מתנדבים נוספים להצטרף לסניף יד שרה בנתניה.
