על פניו, סיפורו של רפאל מור בן ה-30, מורה למוזיקה בבית הספר "עמל" בכפר יונה, הוא רגיל לגמרי. הוא התחנך וגדל בפתח תקווה במוסדות חינוך עיוניים, עשה בגרות רגילה, התקבל לאקדמיה למוזיקה ולמד שם הוראה מוזיקלית, ומזה חמש שנים שהוא מלמד ילדים בבתי ספר ברחבי הארץ מוזיקה.
2 צפייה בגלריה
רפאל מור. "אני בסך הכול נתניה רוצה שהחברה תקבל אותנו בתור מי שאנחנו, בתנאים שלנו וביכולות שלנו"
( אביגיל עוזי)
רק פרט אחד קטן בסיפורו של רפאל הופך אותו ליוצא דופן - הוא עשה את כל זה תוך כדי התמודדות עם עיוורון מולד.
לקבל את השונה
"ביסודי ילדים הם תמיד אכזריים", מספר מור על ילדותו, "אבל בחטיבה ובתיכון לאט לאט מקבלים אותך. גם ביסודי היו לי חברים יחסית, זה לא שלא היו לי חברים ביסודי בכלל. אבל האכזריות לא קשורה לזה שאני עיוור, תמיד ימצאו עלייך משהו.
"אבל אני חושב שזה קשור גם לחברה שלנו, אנחנו לא חברה שיודעת כל כך לקבל את השונה. חל שינוי בשנים האחרונות, אבל לדעתי הוא לא מספיק".
באיזה גיל התחלת להימשך למוזיקה?
"התחלתי לנגן על אורגן בסביבות גיל חמש, שש. ואז עברתי לפסנתר בצורה רצינית בגיל 16. לא ידעתי שאני רוצה להיות מורה למוזיקה. אין לי מושג אם זה קשור לעיוורון. זה סוג של מיתוס שחושים מתחדדים אם חוש אחד לא עובד, אם תעצמו את העיניים לרגע תראו שגם אתם שומעים טוב יותר".
אי פעם הרגשת שהעיוורון הוא חיסרון?
"אני לא מרגיש שזה חיסרון, עצב הראייה לא התפתח אצלי כמו שצריך. אני מאז ומעולם לא יודע מה זה ראייה, אנשים אומרים 'עכשיו אתה רואה שחור'. אני עונה להם שהם יודעים מה זה שחור, אני לא יודע מה זה. חבר'ה שמתעוורים יודעים מה הם הפסידו, אני לא יודע מה הפסדתי כי מעולם לא ראיתי".
קראו גם>>>
אל בית הספר "עמל" רפאל הגיע לפני כשנה, בעקבות חברו מהאקדמיה למוזיקה, יורם הללי. "רפאל למד באקדמיה שנה אחת מתחתיי", מספר הללי, "יש ערך מוסף עצום לרפאל בתור מורה.
"אנשים יכולים להגיע לפנסיה ועדיין לא יפגשו פנים מול פנים אדם עיוור. הילדים שפוגשים אותו מסתקרנים ממש, שואלים שאלות כל כך נאיביות. 'איזה צבע הים?', 'איך אתה בוחר את הבגדים שלך?'. יש פעמים שהוא נותן להם את המקל שלו וקורא להם, והם צריכים להגיע עם עיניים עצומות עד אליו ומבינים לרגע מה זה להיות בנעליים שלו".
"אנחנו בית ספר שמכיל אנשים ממגוון פלחי החברה הישראלית", אומרת אדוה גת, מנהלת בית הספר, "אנחנו מאוד מאמינים שפחות צריך 'לדבר על' ויותר 'לחיות את', הצוות החינוכי שלנו מורכב מיהודים, ערבים, דתיים מכל הזרמים, חילוניים וגם לאורך השנים מורים עם צרכים מיוחדים.
"רפאל הוא לא המורה הראשון שהעסקנו עם עיוורון. אנחנו מאוד מאמינים שכדי לחנך לסובלנות צריך לחיות ביחד. יש הבדל בין לדבר על זה עם ילד, לבין החוויה שילד יושב ורואה שהמורה הוא עיוור, והוא צריך להבין שהוא צריך להתחשב יותר, ולפעמים גם לעזור לו להגיע לחדר המורים, ולעזור לו כי המורה לא רואה.
"הילדים פה גם חיים הלכה למעשה את קבלת השונה, וגם יש להם הזדמנות להיות חלק ממצב בו יש להם הרבה מאוד אחריות אישית. לאורך השנים יש הרבה מאוד פרגון על הערך המוסף הזה, שהופך לאורח חיים".
שווה בין שווים
"הילדים לומדים איך לקבל את השונה, בלי כל הסיסמאות", אומר מור, "ברגע שהם יפגשו מורה עיוור, או אדם על כיסא גלגלים או מישהו עם נכות כלשהי, הם יבינו שהוא אדם כמוהם, ויש לו רצונות ורגשות והכול תקין אצלו, ויש רק דבר אחד שהוא לא מסתדר איתו - זו המגבלה.
"הילדים לא מקולקלים, אנחנו מקולקלים. את הילדים אתה מעצב איך שאתה רוצה, לטוב ולרע. ילדים לא נולדים עם דעה קדומה, זה מה שיפה".
לצד בית הספר "עמל", רפאל מלמד מוזיקה כיום גם בבית הספר "הרא"ל" בכפר הרא"ה. למרות הרצון להתפרנס בכוחות עצמו ומוסר העבודה הגבוה שלו, רפאל נתקל לעתים במגבלות שלדבריו, היו יכולות להיפתר עם קצת סיוע ממשרד החינוך.
"הילדים לומדים איך לקבל את השונה, בלי כל הסיסמאות. ברגע שהם יפגשו מורה עיוור, או אדם על כיסא גלגלים, הם יבינו שהוא אדם כמוהם, ויש לו רצונות ורגשות והכול תקין אצלו, ויש רק דבר אחד שהוא לא מסתדר איתו - זו המגבלה"
"ברגע שבית הספר מקצה לי מורה או מתנדב שיהיה איתי בכיתה, אני יודע שאני רגוע, אני יכול ללמד והמורה נמצאת בכיתה אם קורה משהו", אומר רפאל, "ואת זה משרד החינוך לא מבין, שהוא צריך לספק למורים כמוני תומך הוראה. אני צריך להסתמך על מתנדבים שיהיו איתי בשיעורים כדי להשגיח שלא קורה שום דבר, כי משרד החינוך לא מקצה מורים בדרך כלל.
"בכפר הרא"ה לדוגמא, כבר אומרים לי שקשה להעסיק אותי כי צריכים להביא לי עוד מורה בכל שיעור. זה אבסורד, כי אני מצאתי לעצמי את בתי הספר האלה, רציתי לעבוד, אבל בחלקם אי אפשר להעסיק אותי כי צריך להצמיד לי מורה, משהו שמשרד החינוך לא עושה בעצמו. גם התחבורה היא בעיה.
"אני מגיע מפתח תקווה באוטובוס ויורד בצומת בית ליד, וצריך שמשרד החינוך יספק לי הסעה משם לבתי הספר, אבל זה לא קורה. אני צריך להסתמך על מתנדבים, חברים או עובדים".
מה החלום הגדול?
"ברמה האישית, בא לי שיהיה לי הרכב משלי. אני מלחין, ובא לי ממש שיכירו את הלחנים שלי. וברמה היותר רחבה, אני בסך הכול רוצה שהחברה תקבל אותנו בתור מי שאנחנו, בתנאים שלנו וביכולות שלנו, שנוכל להרגיש שווים בין שווים".
לעדכונים: חדשות נתניה
