החברים הטובים סמל אורי לוקר מפרדס חנה וסמל עמית צור מאליכין נהרגו במלחמת "חרבות ברזל" בדרום. "בתמונה האחרונה של שניהם שצולמה בספטמבר הם נראים כל כך חיים", סיפר אחד מחבריהם. "הם כתבו לנו מהמוצב 'יש מי ששומר עליכם בזמן שאתם נהנים'. הלב מסרב לעכל".
הבשורה המרה על נפילת הבן אורי ז"ל ששירת בזיקים בגדוד 51 של גולני הגיעה למשפחת לוקר בפרדס חנה בבוקר יום ראשון, יומה השני של הלחימה בדרום. משפחת לוקר היא משפחה ידועה ומוערכת מאוד לא רק בפרדס חנה-כרכור אלא גם בחדרה. סבו של אורי ז"ל הוא אריה לוקר המנהל המיתולוגי של תיכון חדרה, ואמו של אורי היא מחנכת אהובה בבית הספר ניצנים בשכונת נווה חיים.
למרבה הזוועה, ביום בו אמורה היתה להיחגג מסיבת הפרישה של אריה לוקר אחרי 50 שנות חינוך, הגיעה הבשורה המרה לפתח ביתו. קרובים ומכרים סיפרו על שבר גדול מאין כמותו. "אחיו התאום של אורי, תמיר, משרת בצנחנים בגדוד 890", סיפר מכר של המשפחה. "ילדים מורעלים על הצבא שעשו הכל כדי להגיע ליחידות קרביות. הם גדלו על ציונות, פטריוטיות ואהבת הארץ והמדינה. הילד הכל כך מתוק אורי שילם על כך בחייו. המשפחה מרוסקת".
לוקר ז"ל למד בתיכון חדרה במגמת תקשורת. סרט סיום לימודי המגמה שלו שערך ביחד עם אחיו תמיר עסק בהיערכות לקראת גיוסו ליחידה קרבית.
בפוסט שפרסמה אמו אורית ברשת החברתית כתבה: "הבן שלי אורי לוקר, לוחם מגולני, נרצח אמש. הפכתי לאם שכולה. החיים ברגע אחד נגמרים. הפכנו ממשפחה מלאת חלומות של חמישה אנשים אוהבי מדינת ישראל וצה"ל למשפחה של ארבעה, מרוסקת. אורי, חיים שלי אהוב יקר, יצרתי אותך לחיים של אושר ושמחה, ילד עם מלא חלומות ואהבה. ילד של אמא, ילד אהבה שלי. עינייך הירוקות נצצו למרחקים וכבשו לבבות הבריות, אינני מסוגלת לדבר עליך בלשון עבר. אני תמיד ולעד אמא שלך בן יקר שלי. אמש לא יצרת קשר והלב דאג, הראש סירב להאמין, התפללנו לטוב, כל שביב תקווה החזיק אותנו, אמרו שראו אותך. האמנו, התפללנו לטוב".
"הבוקר דפקו חיילים על מפתן ביתנו, רצו להודיע לנו את בשורת איוב. אורי לוקר לוחם גדוד 51 אינו בן החיים. אבא בוכה, תמיר אחיך התאום לא מוצא את עצמו, אלעד דומע, סבא אריה אינו יודע את נפשו מצער, סבא יוחנן מייבב בבכי ומחפש אותך. סבתא אסתר וסבתא יונה בוכות ומתגעגעות. אורי, אמא רוצה להיות איתך, שמור עלינו מלמעלה".
דנה ממן רכזת שכבה בתיכון חדרה סיפרה על אורי: "ליוויתי אותו שלוש שנים, הוא ואחיו תמיר הגיעו אלינו בכיתה י'. אריה הביא אותם שיהיו אצלנו וביקש שנשמור עליהם, כי ידע שתיכון חדרה הכי טוב לנכדים שלו. אורי היה, וקשה לי בכלל להגיד היה, מלא אנרגיות טובות, שמח, תמיד עם מצב רוח. המורים עטפו אותו והיה לו מאוד חשוב להתגייס לקרבי. סרט הגמר שהכין עם אחיו היה על ההכנה לסיירות, על המבחנים שעברו, זה היה מאוד חזק. הם מאוד שונים, כל אחד אישיות אחרת, אבל העניין הצבאי והסיירות היה להם חשוב ביותר. יצא לנו לעשות כנס בוגרים כמה פעמים ואורי הראשון שהציע לדבר בגאווה מול התלמידים. הוא תמיד אמר: 'אולי הייתי עושה לכם בלגן כתלמיד, אבל תראו אותי היום'. זה ילד שנכנס ללב. מהבוקר כשנודעה הבשורה המרה אני רואה רק את פניו המחייכות. זיכרון שיש לי איתו הוא שהיינו במסע בכיתה י"ב, התלמידים לא רצו לישון בלילה. אמרתי לו 'בוא איתי, נעשה לכולם כיבוי אורות' וככה הלכנו בין כל החדרים. הוא פשוט ילד שנכנס עמוק ללב".
באותן שעות באליכין נשבר לבה של משפחת צור ושל היישוב כולו. עזורי שרוני ראש המועצה פרסם מודעת אבל על בן היישוב עמית צור ז"ל, לוחם בגדוד 51 של גולני: "היישוב כולו מרכין ראש ומשתתף באבלה הכבד של המשפחה. משפחת אליכין מרכינה ראשה ומודיעה בצער רב על מותו של סמ"ר עמית צור ז"ל, שנפל בעת מילוי תפקידו. עמית שהיה אמור להתגייס לחיל גבולות סירב להתפנות בבקו"ם עד שהועבר לגולני לשירות משמעותי. בבוקר יום שבת תקפו מחבלי החמאס את המוצב בו שהו עמית וחבריו. עמית נהרג בחילופי האש בזמן שהגן על המוצב".
סמ"ר עמית צור ז"ל הותיר אחריו הורים, ליאורה ואייל, ואחים, רותם וירדן.
רועי דמארי, חברו הקרוב מאליכין, סיפר כי עבורו היה עמית צור ז"ל הכל: "הוא היה כתף תומכת, חיוך על הפנים, הצחוק שלו, ההומור, האישיות שלו. הוא תמיד ידע מה הכי טוב בשבילו, תכנן הכל מראש בכל רגע והיה בן אדם כזה שיכולת לסמוך עליו. מגיל ארבע היינו יחד בגן, אחר כך בתיכון. המשפחות שלנו גם חברות מאוד טובות. נודע לי על מותו בקטע הכי רע שיכול להיות. בבוקר כשקמתי אמרו לי שהוא פצוע, אבל לא יודעים מה מצבו. מיד התקשרתי מהבסיס לאמא שלי כי הרגשתי משהו לא טוב. היא ענתה לי בוכה בטלפון וישר הבנתי מה קרה והתחלתי לצרוח 'אני לא מאמין'".
דמארי הוסיף: "עמית נלחם להיות בגולני. כל דבר שרצה הוא פשוט השיג. אני עדיין לא מעכל. הכי יחסרו לי הלילות שהיינו מעבירים יחד, משחקים ב'סוני', מדברים, יושבים ונפגשים. תמיד היינו בקרבה. אני ועוד שלושה חברים מהמושב היינו האחרונים שראינו אותו. עלינו למוצב הארור הזה ב-30 בספטמבר לבקר אותו כי הוא סגר שם מלא זמן. הבאנו לו דברים שרצה והעלינו לו חיוך ברמות הכי גבוהות שקיימות".
דמארי סיפר על החברות הקרובה בין שני חללי הגדוד עמית צור ז"ל ואורי לוקר: "הם היו החברים הכי טובים שיש, הכירו במסגרת הצבא. דרך אורי הכרנו גם את תמיר התאום שלו. לפני כמה שבועות הם שלחו לנו תמונה מהמוצב של שניהם וכתבו: 'תהנו, יש מי ששומר עליכם בזמן שאתם נהנים'. זו היתה התמונה האחרונה ששלחו לנו. אני עצמי מוצב בעוטף עזה ביחידה מובחרת. ראיתי מראות קשים מאוד בבארי ובכלל. אחרי הרצח של עמית התפרקתי בבכי ולא רק אני, כל החברים. הייתי בין הראשונים שידעו, אבל אני יכול לומר שזה גם מילא אותי עוד יותר במוטיבציה להגן על הבית, יחד עם כל המראות שראיתי. ידידה טובה של עמית אמרה משפט הכי נכון: 'רק מי שראה את העיניים של עמית יכול להבין את האהבה שלו'. הוא היה האור שלנו".
קראו גם:
בהלוויה ספד לו עזורי שרוני: "לפני מספר שבועות ראיתי את עמית ביישוב, הוא בדיוק חזר על מדים עם החיוך שלו. אני זוכר אותו משתובב בגן הילדים, בטקס הסיום ברופין, מהמפגשים עם החבר'ה שלו בני אותה שכבה של בתי ספיר והאחיין שלי גיא. היה בו בעמית מן ניצוץ מיוחד שמקרין עוצמה, ערכים, דרך ארץ ואהבת מולדת. מלח הארץ, לוחם בכל רמ"ח אבריו".
יהי זכרם ברוך.
