מדי שבת מגיעים מאות תושבים מנתניה והסביבה למפגן תמיכה בחטופים ובחטופות שבעזה מול קניון עיר ימים. הם עומדים עם דגלים, שלטים ונרות וקוראים לשחרור מיידי של כל החטופים. בין המפגינים גם משפחות של חטופים שמתגוררות בעיר: משפחתו של שלומי זיו, שהיה מאבטח במסיבה ברעים ומשפחתו של החייל איתי חן.
"איבדנו את הקשר עם שלומי ביום שבת ה-7 באוקטובר ומאז אנחנו מסתובבים בכל מקום בארץ כדי שישמעו את הקול שלנו, שיחזירו את החטופים הביתה", מספרת רוזיטה, אמו של שלומי זיו. "אנחנו גרים בנהריה ושלומי גר באלקוש בגליל המערבי, אבל מאז תחילת המלחמה אנחנו גרים פה בנתניה, בדירה שמטה החטופים סידר לנו''.
בדירה הקטנה גרים גם בתה רויטל, בעלה וילדיה. "אני רוצה ששלומי יחגוג יום הולדת 41 איתנו עם המשפחה שלו, עם אבא שלו מנוח, האחים שלו ואשתו מירן'', היא אומרת. "מאז אותו היום אני לא ישנה. החיים שלנו נעצרו. שלומי עבד כמאבטח במסיבת הטבע וכמה ימים אחרי זה קיבלנו את ההודעה שהוא ככל הנראה נחטף לעזה.
"הגעתי לעבודה בבוקר בבית החולים בנהריה, שם אני עובדת בחדר ניתוח כראש צוות, ותוך כדי הגיעה אחות שסיפרה שיש בלגן בדרום. אמרתי לה, 'וואו, שלומי שלי במסיבה כי הוא עבד שם באבטחה'. מיד התקשרתי אליו והוא ענה לי והרגיע אותי. אמר שהכל בסדר. אבל אחרי שעתיים יצאתי להפסקה עם אחת האחיות שהראתה סרטון שמראה את התוהו ובוהו שיש שם. ממש דאגתי והתחלתי להתקשר אל שלומי בלי הפסקה. ניסיתי להשיג אותו גם דרך אביב אליהו, קרוב משפחה שעבד איתם שם, אבל לא היה מענה. לצערי, אחר כך גילינו שאביב נרצח. מאותו רגע לא יכולתי להירגע ובשעה 17:00 חזרתי הביתה ולא הפסקנו לחפש את שלומי. מי שדיברה איתו אחרונה היתה הבת שלי רויטל, שסיפרה שהיא שמעה בטלפון שהוא רץ בכבדות ואמר לה שהוא יחזור אליה. זה קרה בשעה שבע וחצי בבוקר אבל מאז נותק הקשר. לא הפסקנו לחפש אותו. הרמנו טלפונים לכל העולם, לבתי חולים, חיפשנו בסרטונים, עד שהגיעו לעדכן אותנו שהוא כנראה חטוף".
רוזיטה מוסיפה כי מאז המקרה מתקשרים אליהם מדי יום מהצבא, והם גם נפגשו עם שר החוץ אלי כהן שקיבל את פני ההורים בצורה יפה ואף שומר על קשר עם המשפחות. "שומרים איתנו על קשר כל הזמן. לא רק גורמים מהממשלה אלא גם הקהילה והצבא. נכון, הם לא נותנים לנו עוד מידע אבל הם תמיד מתקשרים ומעדכנים אותנו ולכן אני בטוחה במיליון אחוז שהם עושים הכל כדי להחזיר את החטופים הביתה.
שלומי זיו עם עדי, הבן של אביב אליהו
(צילום: באדיבות המשפחה)
"הלב שלי מתכווץ, אין לי אוויר לנשום כשאני רואה את מה שקורה. הילדים האלו, החיילים והחיילות האלו בצבא נלחמים שם בשבילנו ואני דואגת. לא רק לבן שלי אלא לכל החטופים והחטופות. אני לא כועסת על הממשלה, אני לא יכולה להאשים את אף אחד. חשוב לי שאנשים יידעו שהצבא מדבר איתנו, והוא גם מכין אותנו למקרים שהחמאס יראה תמונות ומסבירים לנו שזו לוחמה פסיכולוגית ושנהיה מוכנים. מה שהם יכולים הם אומרים, מעדכנים. אני כן מרגישה שהמדינה עוזרת לנו ותומכת. זה שראש הממשלה לא מתקשר ושואל מה שלומי, זה לא אומר שהם לא מטפלים. אני מאמינה באמונה שלמה בבורא עולם, ואני מאמינה שהוא יחזור. אני גם הולכת לכותל ומתפללת כי אנחנו לא יודעים מה קורה איתו, אם הוא פצוע, אם הוא לבד או עם עוד חטופים. אני רוצה שהוא יחזור הביתה ויגשים את החלום שלו לעסוק בעיצוב פנים, הוא קיבל את התעודה ממש לאחרונה".
לא מפסיקים לחפש
"הקשר נותק בשבת השחורה. זה קרה כשהוא היה בבסיס בו הוא משרת'', מספרת חגית, אמו של איתי חן (19) ומוסיפה כי מאז המקרה היא ובעלה רובי לא ישנים. "לא הפסקנו להתקשר אליו ולחברים שלו ליחידה ולא הפסקנו לחפש אותו, אבל אנחנו יודעים שהוא נחטף מהבסיס. מאז עברו יותר מ-45 ימים ואין לנו שום מידע מה קורה איתו. אחרי חמישה ימים הודיעו לנו שהוא נעדר וכמה ימים אחר כך הודיעו לנו שהוא חטוף''. חגית מספרת כי מאז המקרה הקהילה בעיר ימים עוטפת אותם והם לא מפסיקים לפעול בשטח למען החזרת החטופים. "מאז המקרה רובי, שהוא גם פעיל חברתי ומחובר לקהילה, ואני שפעילה בבתי הספר לא עובדים. אנחנו מושקעים רק בדבר הזה, מחוברים למשפחות של החטופים, משתתפים בפעילויות שמתקיימות ורובי גם משתתף בפגישות מצומצמות של המטה ומעורב מאוד.
"המטה להחזרת החטופים פה בנתניה מאוד עוזר לנו ולקח עליו את הארגון של העצרת. גדעון, סבא של איתי, והבן שלי רועי הולכים לעצרת פה בנתניה ורובי ואני הולכים למפגן ההזדהות בתל אביב. רובי השתתף גם בצעדה לירושלים. בנוסף, אני מעלה מדי יום פוסט עם מספר הימים שהוא נמצא בשבי, אני יוצאת לשטח, הולכת לפעילות של מטה המשפחות החטופות, משתתפת בהפרשות חלה ומעלה סרטונים לרשתות החברתיות. אני לא מפסיקה לפעול, וגם בעלי וכל הקרובים אלינו, בשביל שאיתי יחזור הביתה. הוא לא כאן כבר שמונה שבתות, הוא לא היה גם באירוע של אחיו אלון שחגג בר מצווה בבית הכנסת פה בשכונה. אנחנו רוצים אותו פה בבית. גם בעלי לא מפסיק לפעול, הוא אזרח אמריקאי וכבר הספיק לטוס פעמיים לוושינגטון לפגישות ולפעילות למען שחרור החטופים. הוא גם מתראיין ברשתות הזרות וערוצי התקשורת בארץ ובעולם, לקח חלק בשיחת זום עם הנשיא ביידן ולא מפסיק לפעול עד שהבן שלנו יחזור הביתה''.
חגית מספרת שקשה להם עם העובדה שאין להם מידע על בנם: "נמצאים איתנו בקשר כל יום מהצבא. יש נציג שמתקשר לבדוק מה קורה איתנו, אם חסר לנו משהו ואיך אנחנו מרגישים, אבל אין מידע ולכן אין מה לעדכן אותנו ואחרי 45 ימים אנחנו לא יודעים כלום על מה שקורה עם הבן שלנו מהרגע שהוא נחטף. זה מצב לא נורמלי. כולנו מתגעגעים אליו, האחים שלו רועי (22) ואלון (13) והסבא שלו גדעון. כולנו. אנחנו רוצים כבר להתעורר מהסיוט הזה כי אנחנו לא יודעים מה קורה. אנחנו מצפים לקבל עוד מידע, הערכות. משהו, כי להיות במצב של לחיות בלי מידע בכלל זה לא אנושי. אני ניזונה מהתקשורת על אם תהיה עסקה או לא, זה לא בסדר. אנחנו יוצאים מדעתנו מרוב דאגה. יש לי בעיה עם פוליטיקאים שמתבטאים ואומרים: 'קודם נמוטט את החמאס ואז נחזיר את החטופים'. זה חייב להיות קודם כל החזרת החטופים הביתה. אני רוצה את איתי שלי בבית. בימים האחרונים כשאנחנו רואים חטופים חוזרים הביתה בשקיות זה מעורר בנו חרדה איומה".
איתי חן
(צילום: באדיבות המשפחה)
מעטפת של תמיכה
לצד העצרת שמתקיימת מדי מוצאי שבת במזרקה בנתניה, אותה מארגנים שוש ערער, דן בונר ומיכל אלדר-סלמה, ישנם פעילים שמלווים את המשפחה, כשגם ראש העירייה מרים פיירברג-איכר ביקרה את משפחת חן ולוקחת חלק באירועים.
"איתי הוא בוגר גוטמן. החברים שלו מבית הספר משרתים בצבא כעת, אבל כולם מאוד פעילים", מספרת חגית. "גם בני נוער שלא הכירו אותו הצטרפו לפעילות ואין כמעט יום שעובר שבו בית הספר והתלמידים לא מציינים את איתי או לוקחים חלק בפעילות שקשורה בתמיכה במשפחות החטופים. יש פה בנתניה התגייסות בלתי רגילה ויש לנו מעטפת של תמיכה שהיא לא מובנת מאליה. אני באמת רוצה להגיד תודה לכל מי שעוזר ותומך ומבקשת שלא יפסיקו עד שאיתי יחזור, עד שכולם יחזרו".
6 צפייה בגלריה
למעלה מימין: מיכל אלדר סלמה, רויטל נשיא ושוש ערער. למטה מימין: רובי חן, חגית חן, רוזיטה קיקוזאשוילי וניצן נשיא
(צילום: זיו אורן)
מיכל אלדר סלמה: "הכרתי את רובי וחגית זמן קצר לפני ה-7 באוקטובר. רובי גם הצטרף לרשימה של דודו בעלי בעיר. עם חגית מיד היה לי חיבור טוב ובעיקר למדתי ממנה לא מעט בהקשר של העבודה שלה ברשתות החברתיות. בשבת הנוראית הזו כבר דיברנו בצהריים ובדקתי מה עם איתי כי רק כמה ימים קודם לכן היא סיפרה לי שהוא נשאר שבת. מאותו רגע הרגשתי צורך להיות בקשר ולתמוך בהם, יחד עם דודו, עד כמה שאפשר. חברתי לשוש ולדן ואני עוזרת להם בכל מוצ"ש בעצרת במזרקה. בשבת לפני שבועיים דודו ארגן יחד עם דני גלנט הקרנה ענקית של תמונות של החטופים על הקיר החיצוני של הקניון וכמה שבתות לפני כן על הקיר של טמפו. יש למפגנים האלה כוח וחשוב מאוד להמשיך איתם. אסור לנו לחזור לגמרי לשגרה עד שכל החטופים שלנו והמשפחות שלהם יחזור לשגרה מלאה".
קראו גם:
שוש ערער: "הספקתי להכיר מעט את רובי וחגית עוד לפני השבת השחורה מתוך פעילות חברתית משותפת. אחרי השבת השחורה, כשנודע שאיתי נעדר, שאלתי איך אוכל לעזור והתחלתי ללוות אותם, בעיקר סביב הפעילות של מטה משפחות החטופים. הרעיון הוא לעשות פעילות שקטה אך עוצמתית כדי להזדהות איתן , כשהמטרה שלה להשאיר את החטופות והחטופים כל הזמן בתודעה הציבורית כדי לגרום להחזרתם המהירה".
