בשבועות הראשונים של המלחמה עדי שרון לא הצליח לקום מהמיטה. כל ניסיון שלו לעידוד עצמי הסתיים בנפילה. "סירבתי להאמין שאושפע מהמלחמה כמו שהושפעתי", הוא אומר.
"הרגשתי שאני כבוי, עם אפס אנרגיות. רציתי לתרום משהו למאמץ הכללי במדינה, אולי בהסברה, ולא הצלחתי להביא את עצמי לשם. הטראומה שלי לא מנהלת אותי, אפשר לומר שהשארתי אותה מאחוריי, אבל עכשיו כשזה צף אני רואה שזה בכל זאת שם וזה מסע של חיים שלמים.
"בהתחלה חשבתי שאני מגיב ככה למתקפת החמאס כי אני יכול יותר להזדהות עם החטופים, היום אני מבין שזה לא מדויק. המון אנשים מגיבים כמוני בגלל גודל האסון שקרה לעם שלנו, והכאב תלוי ברמת הרגישות או בכמה מפותח דמיון האדם. ואני לא שונה מאחרים".
אין קווי דמיון בין מה שקרה לך לבין חטופי החמאס?
"יש שוני בין היותך קלף מיקוח אישי, להיותך קלף מיקוח במלחמה בין מדינות. לחמאס יש יותר אינטרס לשמור על החטופים בחיים מאשר היה למאפיה הצ'צ'נית כלפיי. ויש הרבה ניואנסים בשבי: האם אתה לבד, מה אתה יודע על מה שקורה מסביב, האם מתייחסים אליך באלימות.
"אלה דברים שמשפיעים על האדם ועל האופן שבו הוא יוצא משם ולכן אני לא יכול להכניס את עצמי לנעליהם של החטופים בעזה ולא בטוח שיש לי פרספקטיבה ייחודית על כך. בהתחלה גם לא יכולתי להתנתק מהטלוויזיה עד שהבנתי שזה מה שגורם למצב הרוח שלי, והתנתקתי. אני לא מזוכיסט.
"אנחנו רואים טלוויזיה בבית פעם בכמה ימים. אני לא בטוח אם זו דווקא החטיפה שהשפיעה עליי ככה בגלל שאני נחטפתי, כי הרי היו אנשים בעוטף שקרו להם דברים נוראים יותר. אנשים נאנסו ונשרפו ונרצחו באכזריות עם משפחותיהם. אני כולי תקווה שמי שנחטף יחזור ויחיה חיים טובים".
כופר של שמונה מיליון שקלים
זאת, למעשה, הסיבה שעדי שרון מוכן להתראיין: בשביל הסיכוי שהחיים הנורמטיביים והיצירתיים שהוא מנהל והמשפחה היפה שהקים יתנו תקווה לאחרים. הוא בן 36, נשוי ואב לחמישה, יזם בתחום השיווק. הוא אבא מעורב ואדם סקרן שמקדיש זמן ללימוד בכל יום, בין אם זו ספרות רוחנית-תורנית או קורס אקסל.
כשהיה בן 12 נחטף עם אביו, איש העסקים יוסי שרון, מבית האב במוסקבה. האב שוחרר לאחר יום. עדי נלקח למרתף חשוך, שם שהה לבדו במשך 10 חודשים, כשהוא סובל מהתעללות ועינויים. זמן קצר לפני ה-7 באוקטובר התראיין לסרט שגולל את העושר שייחסו ליוסי שרון, את מקרי החטיפה שאירעו ברוסיה באותן שנים, את הבדידות והכאב. המאפיה הצ'צ'נית דרשה תמורתו כופר של שמונה מיליון שקל, זרת ידו נכרתה ונשלחה אל האב, ואז נכרתה גם זרת ידו השנייה.
25 שנים חלפו מאז והוא עדיין זוכר לפרטי פרטים את אותו קיץ בחופש הגדול בסוף כיתה ו', שבו נסע לבקר את אביו במוסקבה, התרוצץ ברחובות העיר עם בני חברים של האב ("הם חיפשו הרפתקאות ואני הסתובבתי איתם") והתלווה לאביו לעבודתו, ואיך יומיים לפני שהיה אמור לחזור הביתה לחולון, בכניסה לבניין המתינו לאביו ולו אנשים חמושים והובילו אותם לרכב שחנה בחוץ.
"זה קרה ב-23.8.99. בהתחלה חשבתי שזה ייקח יום, ואז שבוע. לא האמנתי כשזה נמשך חודש, וזה נמשך עשרה חודשים. כשראיתי את המיטה והקירות הלא מטויחים ניסיתי לשכנע את החוטפים שאני יכול לישון איתם בבית ולא אנסה לברוח, זה לא עזר. אני לא דובר רוסית, הם תקשרו איתי קצת באנגלית ובעיקר בתנועות ידיים. הם היו גדולים ונראו לי מפחידים, וזאת היתה הפעם הראשונה שבה גיליתי שהפחד לא משתק אותי. מאז פגשתי את התכונה הזו שלי עוד פעמים רבות, לטוב ולרע.
הוא נולד בארץ, בן יחיד ל-אמה וליוסי שרון (בניאשווילי). כשהיה בן 4 אמו נפטרה ממחלה. אביו, שהתקשה להתמודד עם הקושי, עזב ארבע שנים לאחר מכן למוסקבה ועדי עבר לבית סבו וסבתו. הוא חי כל השנים בחולון ולשם הביא גם את הילה רעייתו, שאותה פגש במסיבה באילת.
ביחד חזרו בתשובה, תהליך שעדי החל כשהיה שבוי בידי הצ'צ'נים. חמשת ילדיהם בני שנה וחצי עד 12. הבוגרים שבהם מכירים היטב את סיפור חטיפתו, כמו גם כל חבריו ומכריו של עדי. הילה היא קונדיטורית שכרגע ממעטת לעבוד. עדי הוא איש שיווק רב יוזמות האחראי לפרויקטים אינטרנטיים שהניבו הצלחות, וגם תגמול כלכלי בהתאם.
כשהמלחמה פרצה, הוא היה מרוכז בשינוי מקצועי נוסף שהוא עושה בימים אלה. המלחמה הקפיאה את החלומות, אבל רק באופן זמני: "ההצלחה לא באה לי בקלות ועד היום תמיד נפלתי אחרי שעליתי. בעבר כבר חשבתי שפיצחתי את השיטה ושאני הכי חכם בעולם, התחלתי לייבא סחורות ולפתוח מחסנים, השקעתי מאות אלפי שקלים והפסדתי הכל. זה קרה מאז פעמים נוספות, אבל אני לא מוותר על החלום גם כשאני מקבל מכה בכנף.
"אני מבין שכישלונות הם חלק מהעניין והמשחק הוא להמשיך לנסות. גם המיזם הנוכחי מכוון לשוק העולמי, הוא קשור באופנה ויש לו טוויסט ייחודי. גם עכשיו הייתי מוכן להישען על אדים מבחינת ההכנסה ולשעוט לעבר החלומות. המיזם עוד ימריא, המלחמה רק דחתה אותו קצת".
היום הוא צוחק על כך שכפות ידיו החסרות שתי אצבעות לא אפשרו לו לבחור בקריירה של פסנתרן או גיטריסט, ואומר שהשיקום הארוך אחרי השבי נגע יותר לשרירים שהתנוונו ולבעיות במערכת העיכול, שמהן הוא סובל עד היום.
במי נעזרת בשיקום הנפשי?
"הייתי פעמיים אצל פסיכולוגית ולא התלהבתי, ובסוף יצאתי מזה בכוחות עצמי. האמת ששנים לא הבנתי את ההשלכות של החטיפה על הבחירות שעשיתי בחיים, ואיפה זה עוד אחוז היום. אני בטוח שצורת החשיבה שלי מושפעת גם במקומות שאני לא מבין. נדיר שזה צף ואז אין לי בעיה לדבר בחופשיות, ומזמן כבר הפסקתי לפחד מזה שיש בחוץ אנשים רעים שיכולים לחטוף אותי.
קראו גם:
"כשנחטפתי הייתי ילד מופנם ושקט, וכשיצאתי לא חששתי להשיג מה שרציתי, גם בכוח, והסתבכתי לא פעם בגלל זה. גדלתי בשכונות והייתי סוג של עבריין קטן".
מנסה לסייע לחטופים
שרון עסוק בחיפוש הדרך הנכונה לפגוש את החטופים כדי לסייע. "אני רוצה לעזור בדרכים שלי מאחורי הקלעים, בלי יח"צ", הוא אומר. "אם הייתי יודע מה אני רוצה לומר להם, כבר הייתי עושה את זה. אולי אני יכול להראות שצומחים גם מסיטואציה קשה כזאת, כשיוצאים למסע שנמשך חיים שלמים.
"למשוחררים עוד יהיו חיים טובים, אני בטוח. לא תמיד השחרור הוא הפתרון הסופי לסיטואציה, אבל אני בטוח שרובם ישתקמו ויבחרו בחיים, פשוט כי ככה החיים עובדים. אני הצלחתי למחוק שנה מחיי אבל יש גם כמובן אפשרות שאני טועה, כי יש אנשים שעבורם סיטואציה של עשר שניות הופכת לפוסט טראומה לחיים שלמים.
"אני לא חושב שאפשר לחזור לחיים בלי אמונה בשם. בזכות השם אני לא פוסט טראומטי, זה מה ששמר עלי במרתף ההוא. ברגע האמת, ללא האמונה שאצא משם, לא הייתי שורד. אני בא ממשפחה חילונית ומצאתי את עצמי עושה שם 'שמע ישראל' בכל יום והיתה לי הרבה התגלות השם. ואין לי הסבר לזה".
סופר נני: לדבר, לצייר, לרקוד, העיקר להוציא
מיכל דליות, הבעלים של מרכז מיכל דליות להדרכות הורים, הלכה לפגוש את עדי שרון כשהחטופים הראשונים החלו לחזור מעזה. "אין עדויות רשומות על מישהו שתחקר ילדים בשבי", היא אומרת.
"החלטתי לדבר עם עדי כי זה סיפור דומה לחטופי החמאס. מה שחשבתי שצריך לעשות עם ילדים שחוזרים הביתה משבי אושש על ידי עדי: הם צריכים לפגוש אנשים ששמחים לקראתם, לא אנשים באבל או כאלה שמרחמים עליהם. צריך להחזיר להם את השמחה, את הטיקטוק, את הקולנוע והארוחות הטובות, ולבחון איך הם ישנים, האם הם מדברים, האם הם אוכלים. ילדים מבינים הכל, הם חזקים ויש להם יכולת הישרדות אדירה. משפחה יכולה גם להתמודד לבד עם חזרה מהשבי, ולא בהכרח נזקקת לליווי מקצועי".
אז מה נכון לעשות במקרה כזה?
"לייצר בבית שיח על מה שקרה, בלי לשאול שאלות ישירות כמו 'מה הוא עשה לך?' ו'איך הרגשת?', אלא שאלות שפותחות שיח כמו: 'קרה משהו?'. אם הילדים לא מדברים, צריך לבדוק אם הם מדברים עם מישהו אחר. העיקר שידברו, או, לחילופין, יוציאו בדרכים אחרות, ירקדו או יציירו. וגם: לא צריך להיבהל מכל דבר. כלומר, לא לטאטא מתחת לשטיח, אבל גם לא לראות בטיפול נס אלוהי שמשנה סדרי עולם".
