כשגבריאל שיינין קיבל לפני כשלוש שנים את הצו הראשון לקראת גיוסו לצה"ל הוא היה בצומת דרכים בחייו. שיינין, כיום תושב באר־שבע, לא ידע כיצד לעכל את אותה שיחת טלפון שקיבל אז ממש"קית ת"ש בלשכת הגיוס שבישרה לו שנמצא לו מקום בבית החייל בבאר־שבע לכמה חודשים עד שיגיע מועד גיוסו לצה"ל.
"ההחלטה להתגייס לצבא נמשכה לגביי זמן רב", הוא מספר השבוע. "התלבטתי בכלל אם אני רוצה להתגייס. מצד אחד, הגעתי מבית חרדי. מצד שני, זה הרגיש לי כמו פריצת דרך שאני מסוגל לעשות אותה. הייתי בהתלבטות אמיתית, אבל בסופו של דבר השתכנעתי שאני הולך להתגייס ועברתי את כל הליך הגיוס והחיול".
גיוסו של שיינין לצה"ל לא היה דבר של מה בכך: מדובר בצעיר שבא מבית חרדי, יצא בשאלה וקיבל מעמד של חייל בודד. את התקופה מאז עבר לבאר־שבע הוא מגדיר "תקופת הזוהר" שלו.
"בתקופה שלפני הגיוס עבדתי ב'איחוד הצלה' ובקופת חולים מכבי כמי שמחסן נגד קורונה", הוא מספר. "במהלך אותה תקופה הכרתי אנשים יקרים שעזרו לי להתאקלם בעיר, ובחיים בכלל, בבאר־שבע".
מעכשיו לעכשיו
סמל גבריאל שיינין (21) נולד וגדל בשכונת רמת שלמה בירושלים, בן למשפחה חרדית בת 11 ילדים והוא האמצעי. אף שילדותו היתה לדבריו מאושרת, חל בשלב מסוים מהפך בחייו והוא החליט לצאת בשאלה.
"לאחר שהגעתי לישיבה גדולה, שזו המקבילה בעולם החרדי לחטיבה העליונה במערכת החינוך העל־יסודי בעולם החילוני, הגעתי להבנה שלא מתאים לי לשבת בישיבה חרדית, וגם הרגשתי שלא מתאים לי אורח החיים החרדי", הוא מספר. "קודם לכן, בהיותי בן 13, התחלתי לימודים של שלוש שנים בישיבה קטנה, ולאחר מכן עליתי לישיבה גדולה, שם למדתי כחצי שנה, ואז עזבתי".
היו התלבטויות בדרך ליציאה בשאלה?
"תוך יום אחד עזבתי את הישיבה. מה שנקרא מעכשיו לעכשיו. יום וחצי לאחר מכן כבר הסרתי את הכיפה מעל ראשי. בדרך כלל, אצל היוצאים בשאלה זה לוקח יותר זמן וזה לפעמים תהליך ארוך. אצלי זה היה מהר מאוד. בתוך התקופה שהייתי בישיבה עצמה התלבטתי והבנתי שאני רוצה לעבור לדרך אחרת. לקח לי חודשיים־שלושה להתלבט עד להחלטה הסופית לצאת בשאלה, אבל האמת היא שכל הסיפור הזה כבר התבשל לי בראש עוד כמה שנים קודם לכן".
משפחתו לא קיבלה את ההחלטה שלו לצאת בשאלה בעין יפה.
"הייתי ילד מאוד דומיננטי במשפחה, אבל ברגע שבישרתי להורים שלי על ההחלטה שלי לצאת בשאלה, הם לא קיבלו את ההחלטה הזו, ונאלצתי לעזוב את הבית", הוא מספר. "אני לא שוכח את הרגע שיום אחד הגעתי הביתה בלי כיפה לראשי, סיטואציה מאוד לא נעימה כשזה נוגע למשפחה חרדית. לשני הצדדים התברר אז שהמצב הזה לא מתאים לנו, ועזבתי את הבית. צעד בכלל לא פשוט, לא מבחינת המשפחה ולא מבחינתי האישית".
לבד בעולם
כשהוא רק בן 16 וחצי מצא עצמו שיינין מבלה את מרבית זמנו באפס מעשה ברחובות ירושלים. בשלב מסוים הוא שכר דירה באחת השכונות בירושלים ועבד בעבודות מזדמנות שבאמצעותן מימן את שכר הדירה. הקשר עם משפחתו הלך והתרופף.
"היו לי חיים די ריקים ככל שמדובר בנער בגילי", הוא משתף. "הייתי נער משועמם שמסתובב ברחובות. אפשר לומר שהייתי ילד רחוב. באיזשהו שלב הבנתי שהמצב הזה לא מתאים לי. חיפשתי עבודה ולעשות משהו טוב. הגעתי להתנדב ב'איחוד הצלה', עשיתי קורס חובשים, וגם עבדתי כמוקדן טלפוני במספר חברות, ואז הגיעה הקורונה שקטעה לי את כל התוכניות".
מה קרה אז?
"כשפרצה מגפת הקורונה יצאתי לחופשה ללא תשלום. כסף כבר לא היה לי, ומצאתי עצמי ללא מקום מגורים. לא היה לי כסף לממן את שכר הדירה. הסתובבתי במתחם התחנה המרכזית בירושלים, ישנתי בכל מיני מעברים במתחם התחנה. הייתי סוג של הומלס. למזלי, היו לי חברים שאירחו אותי בבתיהם מדי פעם".
אם לא די בכך, באותם ימים קשים שיינין הצעיר גם השתמש בסמים. "בתקופה שבה הייתי ברחוב הייתי נתון ברדיפה אחרי סמים. שם מצאתי מפלט. אומנם לא הייתי נרקומן וגם לא מדובר היה בסמים קשים, אך זו היתה התמכרות לכל דבר ועניין. ביום אחד הפסקתי עם זה, וזה שלוש שנים אני כבר בלי זה. הגעתי למסקנה שזה מזיק לי. אני מקווה שבקרוב גם אפסיק לעשן סיגריות".
איך בעצם שורדים במציאות כזאת?
"אנשים טובים עזרו לי בדרך כשהסתובבתי בלי כלום. הייתי אז בתקופה מאוד רעה ואנשים שהיו בסביבתי לא יוכלו לעמוד מנגד נוכח מצבי באותם ימים. היתה לי תחושה של נער בן 17 שלאיש לא אכפת ממנו. תקופה לא קלה מבחינה רגשית, כלכלית וחברתית. תחושה שאני כאילו לבד בעולם".
משרת ומתנדב
בתקופת הסגר השני, ובגלל הגבלות הקורונה, שיינין הגיע כמעט לפת לחם. "לא היה לי מה לאכול", הוא נזכר, "יצרתי קשר עם משה לוי, שהיה אחראי עליי ב'איחוד הצלה' והוא דאג לי. יחסית חזרתי אז למסלול ולתלם. אני יכול לומר ש'איחוד הצלה' נתנו לי את החיים בחזרה. בפעילות שלי שם, כמו למשל החייאה מוצלחת שביצעתי, היה לי המון סיפוק. הם נתנו לי כיוון להסתכל על בני אדם בצורה אחרת, בדיוק כמו שאנשים הסתכלו עליי. אני לא אעזוב מישהו שזקוק לטיפול שלי עד שאראה שהוא מסודר".
עם גיוסו לצה"ל הוצב שיינין לשמש עוזר לשלישה במרכז התובלה בבסיס משמר הנגב, שם הוא שירת כשנה וחודשיים. בהמשך שירותו הוא הועבר לבסיס פיקוד דרום כדי לשמש נהג באגף טכנולוגיה ואחזקה (טנ"א), תפקיד שהוא משרת בו כבר שנה. הוא צפוי להשתחרר מהשירות הצבאי בעוד כעשרה חודשים.
במקביל לשירותו הצבאי, סמל גבריאל שיינין ממשיך להתנדב באיחוד הצלה ובמסגרת פעילות זו הוא סייע למשל לנפגעי הפיגוע הרצחני בסמוך למתחם "מבנה" בבאר־שבע שהיה לפני שנה בדיוק ושבו רצח מחבל תושב חורה ארבעה אזרחים. בעת הפיגוע שיינין היה בסמוך למרכז הקניות "ביג" והוזעק לטפל בנפגעים.
הוא השתתף בניסיונות ההחייאה של אחת הנפגעות, אבל למרבה הצער, הניסיונות לא צלחו, והצוות הרפואי במקום נאלץ לקבוע את מותה.
לפני ארבעה חודשים היה שיינין מהראשונים שנזעקו לטפל בתלמיד בית הספר הטכני של חיל האוויר בבאר־שבע שנפגע בפיגוע דריסה שעשה תושב רהט לא הרחק מבית הספר.
"הייתי אז בדרך לבסיס ונחשפתי מיד לאירוע הדריסה", הוא משחזר. "רצתי מהר לעבר התלמיד הפצוע, הנחתי לו חוסם עורקים וטיפלתי בו עד שצוות של מד"א הגיע למקום ופינה אותו לבית החולים".
לפני כמה חודשים הוא הוזעק במסגרת פעילותו ב"איחוד הצלה" לטפל בחסר בית שנמצא שוכב באחד מרחובות באר־שבע בלילה קר, בשעת לילה מאוחרת, כשהוא רועד מקור.
"לא יכולתי להתעלם מאותו אדם שהוא חסר בית ונמצא במצב כזה", מציין שיינין, "זה הזכיר לי את מצבי לפני יותר משלוש שנים כשאני הסתובבתי ברחובות ולא היה לי היכן להניח את הראש ולישון כמו בן אדם. כשאני מגיע ומטפל באנשים כאלה, זה הסיפוק שלי".
שיינין משמש גם אחראי נעדרים בארגון "גבריאל", ארגון לחילוצי שטח ואיתור נעדרים בבאר־שבע והסביבה, ואחת לשבועיים הוא מתנדב לתורנות במיזם "משמר השכונה" בשכונה ד', שכונת מגוריו.
במסלול הנכון
מאז עזב את הבית הקשר עם משפחתו רופף. "זה לא קשר נורמלי", הוא מגדיר את הקשר עם משפחתו, "פה ושם יש שיחות טלפון עם ההורים. אני בטוח שיום יבוא והקשר הנורמלי עוד יחזור, כי משפחה זו משפחה. הכל אפשר לעשות. אני בטוח שאגיע להצלחה ולמקום טוב יותר, חרף המציאות שנקלעתי אליה לאחר שיצאתי בשאלה".
איך נראים החיים שלך היום? אתה מאושר?
"המציאות העכשווית מבחינתי היא ממש יפה ומדהימה. אני בטוח בעצמי ויודע מה אני רוצה לעשות. מבחינתי, החיים זורמים במסלול הנכון. אני גאה בסיפור החיים שלי. עברתי משוכה גבוהה. אני בטוח בעזרת השם שאעבור משוכות גבוהות עוד יותר. יציאה בשאלה זה לא סוף העולם, נהפוך הוא, זו בעצם התחלת העולם".
קראו גם:
עד כדי כך?
"אני לא רואה פסול בדרך החרדית. אני אפילו שומר לא מעט על הלקסיקון החרדי כשאני משוחח עם אנשים. משהו עוד נשאר לי מהעולם ההוא. אני מאושר וחי את החיים שלי. המוטו שלי בחיים הוא שכל אחד יחיה לפי אמונתו. מבחינתי אני מקבל כל אחד על פי בחירתו ודרכו".
מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?
"יש לי כמה חלומות. אני רוצה להקים משפחה, להיות רופא, ולעשות טוב לאנשים. בינתיים אני רווק, לא נמצא בזוגיות, אבל אני רגוע לגמרי. החיים זורמים וכשזה יגיע, אז זה יגיע. כבר הייתי בפינות אפלות, אבל תודה לאל הצלחתי לשקם את חיי ולהיות כיום במקום חיובי".
אתה מתגעגע לפרק החרדי בחייך?
"אני מאושר בדרך שבה בחרתי. אני שלם עם הצעד שעשיתי. אין לי כוונה לחזור לעולם החרדי".
באווירת חג הפסח - יציאתך בשאלה היא מעין יציאת מצרים מבחינתך?
"לא הייתי יכול לקרוא לזה יציאת מצרים משום שלהערכתי לא הגעתי ממקום של עבדות ויצאתי לחירות. כן הייתי אומר שעשיתי בחירה מאוד קשה לעזוב את הכל ולעשות לי את דרכי הפרטית. אולי יותר כמו פרשת 'לך לך' בספר בראשית כשאלוהים אומר לאברהם - 'לך לך מארצך וממולדתך, מבית אביך אל הארץ אשר אראך'".
