חודש לפני התאונה הקטלנית שבה נהרגה הנערה שני אלקריף בת ה־16, היא כמעט טבעה למוות בים. אחותה שהיתה איתה הצליחה בכוחותיה האחרונים למשות אותה מהמים ולהזעיק עזרה. לכולם היה ברור - שני ניצלה בנס.
אף אחד לא שיער שחודש אחרי שוב יתגרה בה הגורל והיא תיהרג בתאונת אופנוע קטלנית. עכשיו מספרת אמה אדווה בחבוט על הכאב הגדול וקוראת להורים: "אל תחששו לומר 'לא' לילדים שלכם. עדיף שהם יבכו מאשר שאתם תבכו עליהם".
האהבות של שני
תאונת הדרכים הקטלנית אירעה בשבוע שעבר בין אופנוע למשאית על כביש 4311 סמוך למחלף חולות, בתאונה נהרגה שני אלקריף בת ה־16 שרכבה על האופנוע עם ידיד. אלקריף, תלמידת כיתה י"א בתיכון גן נחום בראשון לציון, היתה מוכרת כצעירה אנרגטית, עם חלומות גדולים והרבה שמחה.
"היתה לה שמחת חיים מדהימה", מספרת השבוע אמה אדווה בוחבוט. לדבריה, "תמיד היה לה חיוך על הפנים, היה לנו קשר יוצא דופן, היינו מדברות על הכל, עם כל הבנות שלי יש לי קשר מיוחד, עבורי היא היתה יותר חברה מבת".
למרות הקשר הייחודי, בוחבוט לא היססה להציב לבנותיה גבולות, בעיקר כשמדובר בנושאים מסוכנים. "לשני היו שתי אהבות גדולות, ים ואופנועים. ביום שאחרי פסח היא הלכה עם אחותה הגדולה ליאור וחברים לים, אנחנו לא נוהגים ללכת בספירת העומר, אבל זה התפספס לי. תמיד לפני שהיא הולכת לים אני מזהירה אותה 'לא להיכנס לעומק, להיזהר מהגלים'.
"באותו יום הן נסחפו למים, ליאור הצליחה להוציא אותה בכוחות אחרונים, המציל פגש אותן במים וליאור אמרה לו לקחת את שני כי היא עוד מסוגלת לשחות. כמעט איבדתי אותה ביום הזה, החיים שלה ניצלו בנס ואני מאמינה שיש לזה סיבה. בורא עולם החליט לקחת אותה, אבל חס על ליאור שלי ועל שאר החברים, כך זכיתי בעוד חודש איתה. היא לא נלקחה ממני בגלל האהבה הראשונה שלה שהיא הים, אבל היא כן נלקחה בגלל האהבה השנייה שהיא אופנועים".
"קרסתי בבית החולים"
ערב לפני התאונה הטראגית שני השמיעה לאמה סרטונים עם צלילים של אופנועים. "זה היה כמו סימן שרק בדיעבד הבנתי, היא שאלה אותי 'אמא זה לא עושה לך צמרמורת?' ואמרתי שלא. מגיל צעיר אמרתי לה שאני לא מרשה לה להוציא רישיון לאופנוע, מאוד פחדתי מהכלי הזה.
"למחרת בבוקר היא התקשרה אליי וביקשה רשות ללכת עם ידיד לשטוף את האופנוע שלו. יש לנו כלל בבית, יומיים לפני מבחן גדול לא יוצאים. למרות ששני אף פעם לא היתה צריכה ללמוד כדי להוציא ציונים מעולים, רק להקשיב בכיתה, עדיין התעקשתי להקפיד על זה.
"זה קרה יממה לפני מבחן מגן, היא ממש התעקשה ולמרות שבדרך כלל אצלנו בבית 'לא' זה 'לא' ואין ויכוחים, שני אמרה לי 'אמא את סומכת עליי? אני מבטיחה לשוב תוך שעה' אז הסכמתי. לא יודעת מה עבר לי בראש, כל החיים אני אומרת לה לשמור על עצמה".
כיצד קיבלת את הבשורה?
"התקשרו מבית החולים ואמרו לי לבוא. כשקיבלתי שיחה מבית החולים מיד ידעתי שמדובר בה, ליאור ישנה בבית, והקטנות מאיה וטל היו בבית הספר, לכן ידעתי שמדובר בה. מנכ"ל החברה שלי לקח אותי לבית החולים, כל הדרך בכיתי והתפללתי, אמרתי לעצמי שהלוואי שזו רק פציעה, כבר דמיינתי את עצמי מטפלת בה, מראה לה סרטונים בטיקטוק כשהיא על כיסא גלגלים, אולי אפילו אוכלת עם קש, הכל הייתי מוכנה לקבל, רק לא שזה הסוף. בבית החולים הפנו אותי לעובדות סוציאליות ומיד קרסתי, הבנתי שזה נגמר".
"אל תוותרו לילדים"
הימים שאחרי התאונה חולפים על בוחבוט כמו חלום בלהות, עד רגע זה היא לא באמת מבינה מה קרה בדיוק. "אמרו לי שהחקירה בעיצומה ולא להתעסק בזה אז אני ממתינה. אני נכנסת לחדר של שני, אני רואה אותה בכל מקום, מרגישה אותה, מסתכלת במחברות שלה, יש לה סקיצות מדהימות. היא חלמה להיות מקעקעת, רכשה את כל הציוד וגם עשינו קעקוע משותף. בעוד שבועיים היא היתה אמורה לחגוג יום הולדת 17 ולקעקע משפט שהיא סיפרה לי שהיא זוכרת משיחות של שתינו.
בבית הספר שלה גן נחום ביקשו להקדיש לה את הספסל האהוב עליה בחצר בית הספר, הם יצבעו אותו בכחול כמו הים שאהבה ויכתבו עליו את המשפט שהיא רצתה לקעקע".
בוחבוט מודה כי היא בעצמה עדיין מתקשה לחשוב כיצד תמשיך לחיות ללא בתה האהובה. "אני עדיין לא חושבת על הנצחה, מבחינתי היא תמיד בלב שלי. אני מניחה שאני ארים את החיים שלי ואמשיך כדי להיות שם עבור הבנות שלי וזה גם מה שיעזור לי להתאושש, זה בסדר להניח את עצמי קצת בצד כדי שהבית שלי ימשיך לחיות.
"אבל זה כאב שלא נגמר, המילה כאב לא מספיקה לתאר את התחושה, זה אפילו לא מדגדג את מה שאני מרגישה. חשוב לי לנצל את ההזדמנות ולומר להורים לא לחשוש לסרב לילדים, תמיד אמרתי לבנות שלי שאני מעדיפה שהן יבכו רגע אחד, כי סירבתי להן, ולא שאני אבכה כל חיי, כפי שקרה לנו.
"אני תמיד אומרת להן לשמור על עצמן ומעל הקבר של שני התחננתי בפני ידיד שלה שימכור את האופנוע, אמרתי לו ששום דבר לא שווה שאמא שלו תרגיש את מה שאני מרגישה עכשיו. זה לא שווה שההורים שלכם יבכו עליכם. גם ככה החיים כל כך מסוכנים".
"לא מעכלים שהיא איננה"
אלקריף היתה תלמידה בגימנסיה גן נחום בראשון לציון ואת המשפחה מקיפים תלמידי וצוות גן נחום. המחנכת של שני, אנה בן זאב, מספרת על התלמידה יוצאת הדופן שאפילו את המורים הצליחה ללמד. "זה עדיין לא ניתן לעכל שהיא לא כאן, הלב נשבר", אומרת בן זאב בדמעות, "היא היתה קרן אור, אף אחד לא היה יכול לפספס אותה, שני היתה מותג, דומיננטית, מנהיגה ומלאת חוכמת חיים.
"היא יכלה לומר דברים כל כך משמעותיים, היו לה שאלות מאוד אינטליגנטיות. עברנו יחד תהליך כל כך משמעותי, היה חשוב לה להצליח, לגרום למשפחה שלה גאווה. למדתי ממנה שתמיד אפשר להשתנות, אומץ ותושייה גוברים על כל מכשול, שגם נערה בת 16 יודעת לעמוד על הערכים שלה".
איך מתמודדים בבית הספר עם האובדן?
"התכנסנו בבית הספר, שוחחנו עליה, הדלקנו נרות והבטחנו שנשמר את זכרה, עם כל הצחוק, ההומור והשובבות שלה".
קראו גם:
המורה יורי שאינסקי, שהיה המחנך של אלקריף בחטיבה ומורה לספורט, הוסיף גם הוא: "היא היתה ילדה כל כך חייכנית ומלאה במוטיבציה, הצליחה בתחרויות וייצגה את בית הספר בכבוד. היה לנו קשר מאוד קרוב, היה לה ראש על הכתפיים והיא ידעה לכוון למטרה. זה לא נתפס שבשניות איבדנו אותה".
גם בוחבוט מבקשת לומר מילה טובה למורים ולתלמידים: "הצוות מחבק אותנו כל כך, מנהלים, יועצות, מורים ותלמידים, גם מהשכבה של שני וגם מהשכבה של ליאור. זה חיבוק עצום שהיה כאן כל השבעה ויישאר לנצח, הם כולם כמו ילדיי ותמיד יהיו חלק מהמשפחה שלנו".
