ארתור מרקוביצ'י ז"ל, שוטר במקצועו, תועד עד השניות האחרונות בחייו בעודו מנסה להגן על הצעירים מפסטיבל המוזיקה נובה שהתקיים ליד קיבוץ רעים בעוטף עזה בבוקר הנורא של ה־7 באוקטובר. אחד הצעירים שנכח במסיבה מספר כי מרקוביצ'י הציל בגופו מאות מהנוכחים, תוך שהוא יודע מראש שאין לו סיכוי לחזור בחיים הביתה.
עכשיו מספרים גם בני משפחתו על העדויות שזורמות אליהם מאז האסון, איך האדם הכי יקר להם הקריב את חייו כדי להציל צעירים רבים. וגם: ניצול מהמסיבה מתאר את רגעי הקרב שבו נהרג מרקוביצ'י. "הוא הציל את חיי במחיר חייו, לעולם לא אשכח לו את זה".
הגבורה: "עיכב את המחבלים"
מאות מהניצולים מהטבח במסיבה ברעים אינם מודעים לכך שרב-סמל אהרון ארתור מרקוביצ'י ז"ל, היה המגן האחרון שלהם מפני עשרות המחבלים שדהרו לכיוונם: "במשך שעתיים הוא עמד עם נשק ושתי מחסניות בלבד, וניסה להגן מפני כל מחבל שהגיע לכיוון הצומת. בזמן שאנחנו ברחנו – שיירה ענקית של מחבלים התקדמה לכיוונו", מספר נריה שרעבי, 22, אחד הניצולים מהמסיבה שחב למרקוביצ'י את חייו.
"אנשים מהמסיבה נמלטו תוך כדי שיורים עליהם, ובזכות זה שהוא עיכב את המחבלים, אנחנו הצלחנו לברוח. הוא נפצע מכדור, המשיך לירות ובסוף ירו עליו אר.פי.ג'י. ארתור הצליח להציל בחייו כל כך הרבה אנשים".
הבית: "היתה לו שפה משלו"
מרקוביצ'י נולד בבוקרשט שברומניה בשנת 1977 למינה ולזאב מרקוביץ', וכשהיה בן שנתיים עלתה המשפחה לישראל והתמקמה בחולון.
כשהיה בן חמש נולדה אחותו שירלי. "היתה לנו ילדות מאושרת", מספרת שירלי קנר-מרקוביץ', מורה למתמטיקה בתיכון עתידים בחולון. "הוא סיים בהצלחה את תיכון הולץ, שירת בצריפין, למד תעשייה וניהול באוניברסיטת בר אילן, ובהמשך התגייס למשטרה".
קראו גם:
לקראת גיל 24, מרקוביצ'י הכיר את רויטל, ולאחר כשנה וחצי השניים נישאו ועברו להתגורר בירושלים. נולדו להם ארבעה ילדים: נועם (19.5), סתיו (18), יובל (13), ושי שלמה (8).
"ארתור היה איש משפחה שתמיד אהב ודאג לילדים ולבית", מספרת אלמנתו רויטל. "הוא תמיד דאג שלא יחסר כלום ולכן עבד אינספור שעות, והיה גם אחראי על השמחה והצחוק בבית. בכל פעם שהוא רצה להירגע, הוא היה מסתובב בבית ופשוט שר".
גם האחיינים שלו, הילדים של שירלי מעידים: "ארתור היה הדוד הכי מצחיק בעולם, שעושה שטויות ובלאגן. היתה לו שפה משלו ופרצופים בלי סוף".
המשטרה: הגשמת חלום
מרקוביצ'י עבד שנים רבות כאזרח שעובד במשטרת ישראל בתפקיד רכז ועדות רכש במחלקת רכישות ומכירות, ואחראי על הסכמי המשטרה עם חברות חיצוניות, החל מהזמנת מדים ועד ציוד אספקה מתקדם.
לפני שנתיים וחצי הגשים מרקוביצ'י חלום רב-שנים והתגייס באופן רשמי למשטרה. עם זאת, בשל דאגה רבה למשפחתו וכדי שלא ייחסר להם דבר, עבד בעבודות נוספות בתגבור ובאבטחה.
ביום שישי של ערב שמחת תורה, מרקוביצ'י יצא לעבודה כשוטר כדי לאבטח במסיבה הענקית. הוא עבד כל הלילה והיה אמור לחזור לביתו לקראת הצהריים של יום שבת, 7 באוקטובר.
מיד כשהחל ירי הטילים, הוא יצר קשר עם אשתו, וביקש שייכנסו לממ"ד – זו היתה השיחה האחרונה ביניהם. במקביל, החל לפנות את המבלים הרבים במסיבה, אבל מהר מאוד השוטרים הבינו שיש משהו יותר מסובך, ומדובר בחדירה של מחבלים.
יחד עם שאר השוטרים, ניסה להרוויח זמן ולהקים מחסום מאולתר, תוך כדי שהם קוראים למבלים להתפנות כמה שיותר מהר. במקביל, ומהכיוון ההפוך, המחבלים החלו להתקדם לעברם בדהרה, כשהם יורים עליהם. מרקוביצ'י כבר בוודאי הבין באותו שלב שהוא כבר לא ישוב לביתו.
צפו בתיעוד מרגעי הגבורה מול המחבלים:
רגעי הגבורה מול המחבלים ברעים
(צילום: פרטי)
המערכה: "עד השנייה האחרונה"
בסרטונים שמשפחתו של מרקוביצ'י מצאה, רואים את השניות האחרונות שלו בחיים, בזמן שהוא יוצר מחסום עם שוטרים נוספים, תוך שהוא יורה על המחבלים שמנסים לטבוח במבלים. בשעה 8:53 מרקוביצ'י התכתב עם המפקדת שלו והודיע לה שהוא פצוע.
נריה שרעבי, שבילה במסיבה והיה עד לכל האירוע, מספר: "הייתי לוחם בכפיר, ולאחרונה השתחררתי. איך שהיריות התחילו, חבר שהיה איתנו כבר נחטף, וחייל נהרג סמוך אליי. לקחתי ממנו את הנשק וניסיתי לחבור לשוטרים. זו פשוט היתה מלחמה, מאות מחבלים דהרו לכיוון שלנו. נפצענו כולנו – רסיס אר.פי.ג'י פגע לי בזרת, אח שלי ובן דוד שלי נפצעו. במקביל, אח שלי, שהוא חובש קרבי, התחיל לטפל בפצועים, והתחלנו עם 30 פצועים. אספנו לכיוון שלנו עוד ועוד אנשים, ובסוף היו לידינו 110 פצועים.
"מרקוביצ'י ועוד חברים שלו ידעו שאנחנו פצועים מאחור ולא יכולים להתקדם, אז הם ירדו לכביש וניסו לעשות מחסום לכיוון עזה. הם אמרו לנו לברוח, כי הם ראו שהמחבלים מתקרבים. הצלחתי לשמוע אותם אומרים אחד לשני שהם הולכים למות".
שרעבי מספר כי בשלב זה המבלים התחילו לסגת לאחור. "ואז ראינו אנשים נופלים סביבנו כמו זבובים, ואת ארתור נלחם שם עד טיפת הדם האחרונה. בזכותו הגענו להסתתר סמוך לאיזה טנק. הוא עיכב אותם ואיפשר לנו לרוץ כ־600 מטרים אחורה. אני יודע שהוא נפל, כי ראיתי שהוא קיבל כדור ברגל, אבל הוא המשיך להילחם תוך כדי שהוא פצוע עד השנייה האחרונה. בסוף, הם ירו עליו אר.פי.ג'י, ומדבר כזה כבר אי אפשר לשרוד. אני לא מרבה לקרוא לאנשים גיבורים, אבל ארתור הוא גיבור אמיתי".
הסוף: "אתה הגיבור שלי"
אחותו של מרקוביצ'י, שירלי: "במשך הרבה זמן היינו מנותקי קשר, ואף פרסמנו אודותיו ברשתות החברתיות. אפילו ד.נ.א נתתי כדי לסייע באיתור, אבל רק לאחר חמישה ימים דפקו אצלנו בדלת, והודיעו לנו שארתור נהרג".
בתו נועם ספדה לו: "אבא, אני הולכת להתנדב במשטרה... אני רוצה להסב לכם אושר ושתהיו גאים בי. אני יודעת שאתה במקום טוב ואני גאה בך. אתה הגיבור שלי. אני פה להמשיך את מה שלא סיימת. אני פה לדאוג ולאהוב את אמא והאחים שלי. אבא, אני אוהבת אותך לנצח, נועם".
בתו יובל: "אבא שלי, הוא היה האור שלי. הוא תמיד גרם לי לחייך ולחשוב חיובי. תמיד רצה רק את טובתי, שיהיה לי הכל. הוא היה שטותניק וזה מה שהיה יפה בו. הוא היה מאושר ממה שיש וממה שאין. אני אוהבת אותו כל כך ומתגעגעת אליו. הוא המלאך השומר שלי".
שרעבי, שומר על קשר עם המשפחה ושלח להם מכתב שכתב לארתור: "תודה מלאך שלי, ארתור, שהצלת את חיי במחיר חייך, לא אשכח אותך לעולם. חזרתי עכשיו למקום בו התרחש הטבח, במקום בו היית והצלת אותנו, מול עשרות מחבלים, עם אקדח קטן שהיה לך. אני רוצה להגיד לך שלעולם לא אשכח אותך, פגשתי את המשפחה שלך, ואני מבטיח לך שאני אהיה איתם, בדיוק כמו שהיית איתי ועם כל הצעירים שהצלת. אני אדבר עלייך בכל הזדמנות שתהיה לי, כי החלטת להקריב את חייך כדי להציל אותנו. יש לי רק תפילה אחת, תן כוח לי ולמשפחתך שמתגעגעים אליך כל כך, שלח להם סימן שתדאג להם מלמעלה".
רויטל, אשתו של מרקוביצ'י, מסכמת: "היינו צוות מנצח ויחד עברנו מכשולים ומהמורות רבות. הדרך לא היתה קלה, אבל היתה מלאה באהבה, הערכה, זוגיות, חברות ושותפות. במהלך השבעה חבר טוב של ארתור אמר לי שארתור השאיר לי את ה'מה' שלמענו אני אילחם יום יום, אז בטוח שאמצא את ה'איך'. אני ממשיכה את הדרך שלנו באהבה ובזכרון לצד ההתמודדות היום יומית".
פרידה אחרונה מארתור היקר:
פרידה מארתור האהוב
(צילום: באדיבות המשפחה)
