רק כשאסתריה סגל חלתה בסרטן היא הבינה עד כמה היא רוצה לחיות. "חיים אקטיביים", היא אומרת. "לא רק לנשום אוויר, לשתות מים ולשרוד את החיים, לא לחיות מכורח הנסיבות. הייתי נערה דיכאונית, לא הלכתי לבית הספר והגעתי לאשפוז פסיכיאטרי. הייתי בשאלות גדולות על היקום, ובמידה מסוימת ביקשתי סרטן כדי למות בכבוד. ואלוהים שלח לי סרטן כדי שאבין שאני בעצם רוצה לחיות".
סגל (29) נולדה וגדלה בבני ברק, השלישית מ־10 ילדים במשפחה חרדית. בגיל 16 התגלה גידול ממאיר ברגלה השמאלית, ואחרי טיפול כימותרפי וניתוח שבו הוצא הגידול, היא נותרה עם נזק עצבי שפגע קשות באיכות חייה. "שמו מִשְתל במקום הברך, והחל תהליך אורתופדי ארוך, שכלל ניתוחים ונסיונות טיפול. המצב רק החמיר, התמכרתי למשככי כאבים ונוסף גם קושי נפשי.
"אחרי שמונה שנים נוצר זיהום במשתל, והיתה התלבטות אם לנתח ולנקות או לקטוע את הרגל. לא ראיתי לזה סוף".
צלילות, מסוקים והרי געש
לפני חמש שנים, בהחלטה אמיצה שקיבלה, נקטעה רגלה עד מעל לברך. "רגע לפני שנכנסתי לניתוח כמעט התחרטתי, אבל בתוכי ידעתי שזו החלטה נכונה. ידעתי שהקטיעה תפטור אותי מהרבה בעיות. אבל הגיעו בעיות אחרות, וניסיתי להתאבד פעמיים. חלף עוד זמן עד שהבנתי שאלה החיים שלי. עשיתי פרוטזה, נגמלתי ממשככי כאבים, והתחלתי לעשות ספורט ולעבוד".
היא עבדה בטלוויזיה ב'כאן 11', חיה עם בן זוג אחרי שהפסיקה להיות דתייה, ובתחילת אוגוסט 21' נסעה למה שהיה אמור להיות שנת טיול באירופה והתפתח הרבה מעבר לכך. כך נרקם חלומה לחיות חיי נוודות, בלי כתובת, בלי ארץ, בלי עיר. מאז הספיקה לגלוש בפורטוגל בכפר הדייגים עם הגלים הגבוהים בעולם, לרכוב על אופנוע ולצלול בתאילנד ולטוס במסוק מעל הר געש פעיל באיסלנד.
"לקראת כל חוויה אני נערכת עם אישורים מהרופא ולומדת את הסיטואציה, כי כשרואים שאני בלי רגל תמיד אומרים: 'את לא'. לפני קורס הצלילה הפחידו אותי, אבל אני לא אחת שמוותרת. עשיתי את הקורס ולא הבנתי מה העניין, הרי מתחת למים לא צריך קביים. פתאום הייתי בתוך האוקיינוס, מולי דגים בגובה העיניים, ונדהמתי כמו ילד קטן שרואה פלא עולם. גם באיסלנד לא האמנתי שאצליח להתקרב להר הגעש, אחרי שהחוויה נמנעה ממני מספר פעמים כי אני לא יכולה ללכת. הפעם, בטיסה עם מסוק, זה הצליח. עברנו מעל ההתפרצות ארבע פעמים, וראינו מלמעלה את הלבה מתפוצצת ונשפכת, והרגשתי ענווה עמוקה על כך שאני והר הגעש הזה חולקים את אותו כדור הארץ.
"באיסלנד בכיתי מהתרגשות המון פעמים"
מדי כמה חודשים היא חוזרת לישראל וחוסכת כסף מההרצאה 'לצאת מאזור הנכות', שבה היא מספרת את סיפור חייה. הראיון הזה מתקיים מפראג, אחרי שבחודש האחרון היא עברה את איסלנד, הונגריה, סלובקיה, אוסטריה וצ'כיה וישנה 26 לילות באוהל. "חשוב לי להתלהב מכל דבר, מהגשם שהשאיר טיפות מים זוהרות על הדשא מחוץ לאוהל שלי, ומהדוב שהסתובב שם בלילה. ואני גם פוחדת, כמו בלילה שבו ישנתי באורגון בוואן בין האוקיינוס ליער והיתה אזעקת צונאמי".
קראו גם:
איך מחליטים על היעד הבא?
"לפעמים אני סוגרת מראש, ולפעמים אני נוסעת לאן שהלב מושך. אני לא מרבה ללכת. לרוב אני מתניידת בכלי תחבורה וישנה בו, או באוהל. במרכז אמריקה ישנתי בהוסטלים. במקום נגיש אני מטיילת בכיסא גלגלים, ובמקום פחות נגיש - בעזרת קביים. אני לבד 99 אחוז מהזמן, אבל תמיד יש מטיילים בסביבה".
מה החלום הבא?
"באנטארקטיקה ובאוסטרליה עוד לא הייתי. אני מתכננת לטייל בעוד שנה, לעבוד שנה בארץ ואז להגיע לאוסטרליה. בינתיים אני צוברת חוויות, כמו להתיידד עם פיראט קטוע רגל באי קורטז שבאוקיינוס השקט. הרי אם לאחד מאיתנו היו שתי רגליים, המפגש הזה בכלל לא היה קורה".
