אחרי מותו של בנה רוי בן ה-11, החליטה בקי מעוז להגשים במקומו את כל חלומותיו. "הידיעה שאני עושה את הדברים עבורו מחזקת אותי", היא אומרת. "אני מבינה שרוי לא נמצא פה, אבל בשיעורי קבלה שלקחתי הבנתי שהוא תמיד יהיה איתי, הוא פשוט החליף חליפה. הוא רואה את מה שאני עושה וחי את החלומות שלו דרכי. רוי הפך לסוג של מדריך רוחני עבורי, ובכל התלבטות אני שואלת את עצמי מה היה רוצה שאעשה".
הרכיבה על אופנוע היה החלום הראשון שלו שהגשימה. היא היתה אז בת 49, והמטרה שעמדה לנגד עיניה חישלה אותה מול הנפילות והחבטות שספגה במגרש האימונים. היא הוציאה רישיון, ואז רכשה אופנוע סוזוקי ספורט 250 סמ"ק בצבע כחול רויאל והתנדבה לשירות במשטרה.
"רציתי אופנוע ספורט בגלל הפלסטיקה המיוחדת שלו ובגלל שאלה האופנועים שאיתם מתחרים במרוצי ספורט. גם בן הזוג שלי אוהב אופנועים. בפעם הראשונה שהוא הרכיב אותי על הסוזוקי 1250 הכבד שלו אל עבר השקיעה בטבריה, תחושת החופש וההצפה של האדרנלין טשטשו את הפחד, ופתאום הבנתי למה רוי כל כך אהב אופנועים".
משמרות סביב השעון
החלום הבא של מעוז היה להתנדב למשטרה. "בחדר של רוי יש מדף שכולו מוקדש למשטרה. מסודרים עליו אופנועי משטרה, סירת מנוע של המשטרה, ג'יפים, ניידות ושוטרים", היא מספרת. "כבר שנה שאני מתנדבת בסיור בתחנת 'זבולון' ועושה משמרות בכל שעות היום. זה אחד הדברים היותר יפים שעשיתי בחיי, ואני מאוד רוצה להתגייס. למרות שיש מגבלת גיל, הגשתי בקשה ואנחנו מחכים לאישור".
היא בת 51, חיה בזוגיות, אם לשלושה וסבתא לשלושה. בנה רוי נהרג לפני כארבע שנים וחצי, כשצנח מהקומה ה־12 בביתם בקרית ים, במהלך משחק מסוכן שבו הוא וחברו עברו בין החלון למרפסת בצידו החיצוני של הבית. הוא היה בן 11. "אחרי שזה קרה ניסיתי להביא עוד ילד במשך שנה שלמה, עברתי טיפולים בארץ ובחו"ל, ואז הגיעה הקורונה שעצרה את הכל, גם את עבודתי כמאמנת עסקית וזוגית.
"סגרתי את הקליניקה הגדולה שהיתה לי בקרית מוצקין, ובהמשך חזרתי לעצמי לאט לאט אבל לא במאה אחוז. אולי זה אף פעם לא יקרה. לאבד ילד זה הדבר הכי נורא, וכשזה קורה באופן פתאומי שלא מאפשר הכנה מראש, זאת התמודדות לגמרי אחרת".
היא עזבה את הבית שבו התגוררה 12 שנים ובו נולד רוי, ובד בבד עם הזוגיות הארוכה שהסתיימה באותם ימים עברה להתגורר בבית קרקע בקרית חיים. את המחסן שעמד בחצר הבית היא שיפצה והפכה להעתק מדויק של חדרו המקורי של רוי, כולל מיטת הקומתיים, האופניים, המחשב ואביזרי הכדורגל.
"צילמתי את החדר של רוי לפני שעזבתי את הדירה בקרית ים והחזרתי את הדברים בדיוק למקום שבו הם היו ובאופן שהוא השאיר אותם", היא מספרת. "כשחזרנו הביתה עם אופנוע הסוזוקי הראשון שקניתי, בן זוגי הציע שנשים אותו בחדר של רוי והוא ישחק איתו בלילה כמו מלאך קטן. האופנוע עומד עד היום בחדר שלו".
אופנוע אדום עם מדבקה של רוי
האופנוע השני שרכשה היה גדול יותר, הונדה בצבע אדום. "הכי מדהים היה להדביק בחזיתו מדבקה של רוי", היא אומרת. "אני שייכת למועדון הרוכבים החופשיים בצפון. הם השותפים שלי לאהבת הרכיבה, וכולם יודעים מי היה רוי, מה הוא אהב ומה קרה לו. יחד איתם עשיתי בחודש ספטמבר האחרון טיול אופנועים לקפריסין לזכרו של רוי. היינו 15 אנשים ונסענו בכל רחבי האי עם כובעים ודגלים ממותגים שנקשרו על האופנועים, ועל כולם התנוססה תמונתו של רוי. והיה גם דגל אחד ענק שאותו הנפנו בכל נקודת נוף מיוחדת שאליה הגענו.
"הרוכבים ליוו אותנו גם באזכרה לפני שנתיים, כשעשינו מסע מהבית שלי בקרית חיים עד בית העלמין בצור שלום. אני הובלתי בראש עם האופנוע, המשפחה נסעה אחרינו ברכבים, ויחד איתנו היו 20 רוכבי אופנוע מהמועדון וגם ארבע ניידות ואופנועים של המשטרה. נסענו לאט ועברנו בכל הקריות, במהירות של 35 קמ"ש. אנשים עצרו ברחובות וצילמו אותנו. זה היה מדהים".
קראו גם:
יש עוד חלומות בקנה?
"רוי אהב מאוד כבאים, ובכל פעם שחלפה כבאית ליד הבית הוא הפסיק את עיסוקיו ורץ לחלון לראות מה קורה. הגשמתי חלום נוסף שלו, כשהצטרפתי לפני שנתיים למערך החוסן של 'כבאות והצלה'. גם בן הזוג שלי הוא לוחם אש, אז הכל נשאר במשפחה. השארנו את רוי קצת בחיים כשתרמנו את קרניות עיניו, ויש היום שתי ילדות שרואות את העולם בעזרת קרניות העיניים שלו.
"הוא היה איתי כששמתי ספוילר על רכב היונדאי הלבן שלי, כי רוי אהב ספוילרים, וגם בכל 20 בחודש, כשהעליתי פוסט בפייסבוק וספרתי את החודשים שהוא לא איתנו. גם בכל פעם שעפתי מהאופנוע הוא היה איתי, כולל התאונה שעשיתי לפני שלושה חודשים ואושפזתי עם צלעות שבורות. בכל פעם שנפלתי, קמתי ואמרתי לעצמי שאני ממשיכה בשביל רוי".
