כבר בגיל צעיר הציבה נינה פקרמן לעצמה מטרה - להיות אמא עד שתגיע לגיל 30. אלא שהחיים לקחו אותה לכיוון אחר. היא הפכה לטריאתלטית מקצועית וקטפה שלל תארים, בהם אלופת ישראל בטריאתלון (5 פעמים), אלופת העולם ואלופת אירופה ב'אשת הברזל', אלופת ישראל בתחרות 'ישראמן' (4 פעמים) ועוד. "למרות ההצלחות בספורט, לא זנחתי לאורך כל אותן שנים את החלום להיות אמא, אבל בענף כמו 'איש הברזל', כשצריך לחלק את הזמן בין המון אימונים לבין הצורך להתפרנס, לא נותר כוח וזמן לחשוב על הריון".
פקרמן סימנה "וי" על כמה חלומות לאורך השנים: "לעלות לישראל מטעמים ציוניים, הגשמתי. לשרת בצבא, הגשמתי. ללמוד חינוך גופני בווינגייט, הגשמתי. לייצג את ישראל בעולם, הגשמתי הכי טוב שאפשר. אבל לפני הכל רציתי משפחה וילדים - ואת זה לא הצלחתי להגשים".
רכבת הרים של ציפיות ואכזבות
בגיל 38 החליטה לפרוש מסיבה כלכלית, ואז גילתה שחלום האימהות רחוק כמו הדרך לטופ העולמי, אם לא יותר. "עד גיל 40 לא רציתי להביא ילד לבד אלא במסגרת משפחתית עם בן זוג, אבל השנתיים האלה עברו מהר ולא מצאתי את האחד שיהיה איתי", היא מספרת. "כשהבנתי שזה המצב החלטתי לא לחכות יותר".
בצעד אמיץ היא החלה בסדרת בדיקות גנטיות לקראת טיפולי פוריות: "חשבתי שגם שם אהיה אלופה, אבל הסתבר לי שהגיל עשה את שלו. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי שהוא מהווה פקטור".
פקרמן החלה בטיפולי IVF (הפריה חוץ גופית) ועברה שאיבות, הקפאות ולא פחות מ־21 החזרות עוברים שכשלו. הפעם הכואבת במיוחד היתה בניסיון התשיעי, אז נכנסה להריון אך לעובר לא היה דופק והיא נאלצה לעבור ניתוח שהסתיים בעילפון ובאיבוד כמויות גדולות של דם. "אחרי כל הנסיונות הסתכלתי לאמת בלבן של העיניים והחלטתי שאין מצב שאוותר על החלום להיות אמא", היא אומרת. "עד אז לא רציתי לשמוע על תרומת ביצית, אבל כשהבנתי שאין לי ברירה התחלתי הליך של תרומת ביצית בעזרתו של פרופ' יואל שופרו, מנהל היחידה לפוריות ולהפריה חוץ גופית בבית החולים בילינסון".
כאן החל שלב רכבות ההרים, שכלל תרומות, הפריות וכישלונות. "אתה כל כך מקווה, מצפה ועושה הכל בשביל זה. יש 14 יום המתנה אחרי החזרת העובר, כל יום הוא נצח, וכשזה לא מצליח, הכאב שובר אותך גם פיזית וגם נפשית", אומרת פקרמן. "עברתי 21 נסיונות, שהותירו אותי מותשת מהחיים ומהטיפולים. אם לא הייתי מאמינה הייתי מפסיקה".
קראו גם:
חשבת לעצמך, איך יכול להיות שאני אשת ברזל אבל לא מצליחה להביא ילד?
"ב'אשת הברזל' כל הדברים היו תלויים בי וידעתי מה אני צריכה לעשות ומה הנוסחה כדי להיות אלופה. בטיפולים זה לא היה תלוי בי, וזה הדבר הכי קשה שיש".
חשבת בשלב כלשהו לוותר?
"לא, בשום שלב לא חשבתי על זה".
פתאום רואים דופק
בגיל 45, בניסיון ההפריה ה־24, זה קרה. פקרמן קיבלה את הבשורה המיוחלת: את בהריון. "באותו שלב לא רציתי לקפוץ משמחה כי כבר הייתי בסרט דומה", היא משחזרת. "אחרי שראינו דופק פרצתי בבכי, נשמנו לרווחה, וככה התחלנו לחיות מבדיקה לבדיקה. קיבלתי הודעות תמיכה מצוות המחלקה, והם ליוו אותי כל כך יפה לאורך כל הדרך. היחס שקיבלתי מהם לא היה מובן מאליו, ועד היום הם מתעניינים בשלומי. מי שעוד ליוו אותי היו אימהות של ילדים שהדרכתי בשחייה, וזה חימם לי את הלב".
לצד השמחה והתקווה הגדולה, היו גם כמה רגעים מעוררי דאגה: "עד השבוע ה־35 הכל היה תקין, אבל אז עלה לי לחץ הדם, אושפזתי להשגחה והקדימו לי את תאריך הלידה. בסופו של דבר עברתי ניתוח קיסרי, וילדתי את בני מיכה ב־18 ביולי, בשבוע ה־37 פלוס יום".
תארי את התחושה באותם רגעים.
"בכיתי מאושר. לקחתי הרבה אליפויות, אבל מבחינתי הלידה שלו היא הגדולה מכולן, אליפות של החיים. היום אני מבינה את משקל האחריות, הדאגה והאהבה. הכי חשוב לי זה לספק למיכה את כל מה שמגיע לו ושהוא צריך".
מה החלום הבא?
"שמיכה יהיה בן אדם מוצלח".
