שבעה חודשים אחרי האירוע שטילטל את המדינה, אל"מ במיל' רמי בוסי, קצין התותחנים שזו המלחמה הראשונה בחייו שאין לו בה תפקיד רשמי, חוקר את אירועי הטבח בניסיון להבין איך כל המערכות קרסו. מי שכל חייו הצבאיים הכין את עצמו לגרוע מכל ולא אחת הציל בזכות ההנחה הזו חיים של חיילים רבים, לא מבין איפה היו כולם ברגע האמת, אבל גם מצהיר כי היה זה עניין של זמן עד שהטבח הזה היה קורה.
בוסי שלפני 40 שנה הציל חטיבה שלמה רק כי העדיף להיערך מראש ושימש במשך שנים כסגן ראש אגף הערכות לחירום במשרד הביטחון, התריע בדיונים ביטחוניים כי גדר ההפרדה תגרום לשאננות שתעלה לנו ביוקר, לכן הוא לא מבין איך כולם "הופתעו".
בין סיורים ושיחות עם חיילים בשטח, בוסי וקצינים נוספים במיל' מתמקדים בימים אלה בחקירת האירועים והסקת המסקנות: "אנחנו חייבים להפיק לקחים, ללמוד מטעויות, הצבא לומד וה-7 באוקטובר לא יקרה עוד פעם", הוא אומר השבוע בראיון מיוחד.
הגבורה בשלום הגליל: פקודה אחת הצילה חטיבה
אל"מ (במיל') רמי בוסי הוא גיבור מלחמה, זה לא מושג קלישאתי או טייטל להרצאות, בפועל הוא הציל אינספור חיילים ואזרחים כשהסיפור המוכר מכולם התרחש במלחמת שלום הגליל. הכוח התקדם בלבנון, ולכל יחידת הוצמד קצין תותחנים שיכוון את הירי מעל חיילי השריון שניצבו בין הטנקים לאויב.
בוסי שכבר היה מפקד הוצמד למח"ט וכשהחשיך והכוח ביקש לנוח בעין זחלתא הוא התעקש על הטענת הטנקים וכל כלי הירי. קצין אג"מ של חטיבת 500, אל"מ שמעון בן מימון, העיד שחשב שבוסי השתגע, וביקש ממנו לתת להם לנוח. אבל בוסי התעקש, הוא הכין פקודות אש, ודאג להטענה של 15 כלי ירי. באישון לילה כשהחל מטח מפתיע מהצד הסורי, החיילים היו חשופים לאש, בוסי רץ מהגבעה למכשיר הקשר כשסביבו יריות שורקות, פגזים מתפוצצים וחיילים נהרגים.
הוא הספיק להעביר בקשר את מילות הקוד של התוכנית שהכין: ברזל, נחושת ואלומיניום וכוחות השריון פתחו במטח שהציל את כל החטיבה. בשלב מסוים הוא הורה לחיילי השיריון להסתגר והפיל עליהם פגזי עשן שמבלבלות את האויב ומצילות את החיילים, חיילים בודדים נהרגו בקרב שלולא בוסי היה מסתיים בטבח של חטיבה שלמה.
"חשבתי שאנחנו עומדים למות, מעיל (שם הקוד של בוסי) הציל את חיינו, ברגע הזה נקשרה חטיבת 500 של חיל השריון עם חטיבת עוצבת עמוד האש לנצח", העיד אל"מ בן מימון.
השבת השחורה: "ידעתי שהיום הזה יגיע"
לאחר שהשתחרר מקבע אל"מ בוסי עסק במספר תפקידים ביטחוניים שונים. במשך 20 שנה עבד במשרד הביטחון כאשר תפקידו האחרון היה סגן ראש אגף היערכות לחירום, כממונה על היערכות של כל הרשויות המקומיות בארץ. הוא גם שימש כיו"ר איגוד כבאות בנתניה, מרצה על מורשת קרב ומעביר סדנאות ללוחמים. מלחמת "חרבות ברזל" היא למעשה המלחמה הראשונה בחייו הבוגרים בה אין לו תפקיד רשמי, אך זה לא מונע ממנו לקחת בה חלק.
"אין לי טראומה ואין לי פוסט טראומה, הפסיכולוגית שלי היא אשתי. אבל אני חי את התחום הזה. זה כבר עניין של הרגל, בכל מסעדה אבחר את הכיסא שמשקיף לדלת, כל מקום שאני מגיע אליו אני קודם חושב על דרכי מילוט, בודק אם המקום בטיחותי במקרה של שריפה. כבר ראיתי אנשים נשרפים בחיי, אני יודע איך זה יכול לקרות. גם כשאנחנו נוסעים לנופש אף פעם לא אלון בצימר בקומת קרקע.
"לפני כשנתיים אני וחווה היינו בשבת בת מצווה בקיבוץ עלומים (בעוטף עזה), הדבר הראשון ששאלתי הוא מה עושים במקרה של חדירת מחבלים? כולם צחקו, לא הבנתי איך אין להם תוכנית מוכנה מראש לשעת חירום. כמו באותו קרב, גם היום מאשימים אותי שאני פדנט, שאני תמיד מוכן לרע ביותר, אבל במדינת ישראל כל מה שעלול לקרות קורה, זו צריכה להיות הנחת היסוד שלנו".
לכן אין זה פלא שב-7 באוקטובר, עוד לפני שנשמעו אזעקות ברחובות, הוא היה מצויד בטלפון נייד ואקדח, למרות שהיה בדרכו לבית הכנסת. "עוד מהימים שלי במשרד הביטחון אני רגיל לשאת תמיד טלפון, גם בשבתות וחגים, זה היה חלק מהתפקיד. בדיוק הנחתי את היד על הידית כדי לצאת לבית הכנסת ופתאום הנייד ציפצף, בהתחלה זו הייתה התראה ראשונה מהדרום, משהו שגרתי, אבל פתאום נוספו עוד ועוד התראות. מיד הדלקתי את הטלוויזיה והתקשרתי לבני לומר לו להכניס את משפחתו לממ"ד".
קראו גם:
אבל האזעקות במרכז התחילו מאוחר יותר
"נכון אבל כשראיתי את הרצף מיד הבנתי. אמרתי לעצמי 'רק לא זה, רק לא מה שכל כך הרבה זמן ידענו שיגיע'. תביני שכבר שנים אנחנו מסיירים על הגדר הזאת, שנים אני אומר בכל דיון מקצועי שהיא אם כל הטומאות. היא גרמה לנו להוריד כוננות, לא להיות דרוכים, וכשזה קרה זה היה רק עניין של זמן עד שהם יצליחו להיכנס.
"בסיורים הראו לנו טכנולוגיה, רחפנים, מצלמות, כל מיני אמצעים מתקדמים, אף אחד מהם לא עבד בזמן אמת, זו בסך הכל חומה, היא לא יכלה להחזיק אותם לנצח. מי שהיה איפה שאני הייתי ומבין את מערכת הביטחון ידע שהיום הזה עומד להגיע, זה לצערי לא הפתיע אותנו. מיהרתי עם חווה לממ"ד ואכן תוך רגע החלו האזעקות גם ברחובות. זה היה יום מאוד מתסכל, הסתובבתי בבית בחוסר אונים מוחלט, כקצין אג"ם יש לך סמכות להעלות מטוסים ברגע, אני ידעתי שאם מתחילה התקפה מירדן במילת קוד אחת כל חיל האוויר מזנק, אבל ב-7 באוקטובר לא הבנתי איפה הם? איך הם תפסו אותנו עם המכנסיים למטה? וזה לא רק בהתקפה, זה גם המשיך, הרי ברשות הכנו תוכניות חירום לקליטת מפונים מכל קצוות הארץ, הכל היה מוכן, אבל ברגע האמת כלום לא יושם, היה כאוס".
הנחישות: מקים ועדת חקירה
יש גבול לכמה אדם כמו אל"ם בוסי מסוגל לשבת בחוסר אונים, לכן כבר בשבוע הראשון של המלחמה הוא יוצא לשטח, באופן וולונטרי והיישר אל לב ההפגזות.
"דיברתי עם חברים מהצבא והבנו שחייבים לפעול. ילד בן 20 שמעולם לא ראה את עזה לא יודע מה מחכה לו, הם דור מדהים, מלאי מוטיבציה, רוח קרב, חדורי מטרה, והנשים הלוחמות הדהימו אותי, כמה נשים עוצמתיות התייצבו להילחם. אבל בפועל, זה דור שלא ראה מלחמה בחייו, אין להם מושג איך נראה השטח, וגם רבים לא באמת יודעים להכין תוכנית עבודה מעמיקה. אז יצאנו לשם, לדרום ולצפון, עם האזעקות ובשטחי כינוס, בנתיב העשרה ובקיבוצים, פגשנו חיילים ומפקדים שלא מפחדים, עם המון רצון לעשות את זה כמו שצריך. בשלב הראשון זה היה בעיקר הערכות, נפגשנו עם תותחנים בשטח, דיברנו אסטרטגיה, תורת לחימה, שיטות תמרון, וגם כמובן מוטיבציה. הם ראו אותנו, הדור שנאבק על המדינה והם היו צמאים לידע.
"בצה"ל יודעים להעריך אנשים עם ניסיון, פעם ישבתי בכנס בהרצאה של לוחם שסיפר כיצד תמרן בעזה לאחר שהנגמ"ש שלו חטף טיל, הוא אמר להם 'עשיתי מה שבוסי לימד אותנו בהדרכה' וסיפר על תרגיל צבאי שאני מדבר עליו במורשת קרב. רק בסיום ההרצאה הכירו בינינו, הוא מיד חיבק אותי בהתרגשות. הצבא יודע ללמוד מניסיון וזה גם מה שקורה עכשיו, הם לומדים תוך כדי, אני יושב עם חיילים על גבול לבנון ומדבר איתם על קווי המעברים בגבול ומתברר שהם בכלל לא מכירים את שמות המקומות, ובטח לא יודעים מה הררי והיכן חסום, אבל הם מקשיבים, כשמפקד פלוגה שומע אותי הוא מבקש שאדבר אל חייליו, כמובן שלמפקד ולחיילים מדברים אחרת, אבל חשוב להם לקבל את כל המידע. יש לנו צבא מדהים והוא עושה את העבודה בצורה הטובה ביותר".
לאחר שעברו את שלב ההכנה, החליטו בוסי וחבריו, קצינים נוספים מתותחנים, לפתוח בתחקיר עצמאי בשיתוף החיל במטרה להפיק לקחים לעתיד. "בימים אלו אנחנו מתחקרים מפקדים וחיילים מתותחנים, אנחנו מתחילים מה-7 באוקטובר ב-6:30 בבוקר, אנחנו לא מתעסקים במה שקדם, אנחנו לא פוליטיקאים, אנחנו מתמקדים במלחמה עצמה וכיצד ניתן להפיק לקחים ממנה".
אלו לקחים למדתם?
"זה מסמך בעבודה, תהליך שעדיין נמשך. אבל אני אתן דוגמא, טנק לא יכול להרים קנה עד למעלה, אז בעזה ניצלו את זה וזרקו עליהם רימונים מבניינים. כשאנחנו לחמנו בבירות, שאגב היא בנויה בדיוק כמו חיפה, הקפדנו על כינון ישיר, זה אומר קודם תותחן מגיע ומפנה את הדרך, עם השנים הפסיקו עם זה, היום מבינים שחייבים לחזור לשיטות האלו. יש לנו גם מהלך שנקרא צעד תימני, מחבל באדמה רואה טנק יורה ומתקדם, מה הוא עושה? יוצא אחריו, זה בדיוק הזמן, כמו בריקוד, לקחת צעד אחורה ולתת עוד הפגזה אחת מאחורי הטנק".
הצעת נישואים בדרך למקלט
את רעייתו חווה פגש לפני 52 שנה, וכמו כל דבר בחייו של הלוחם האמיץ, גם הפעם אויבי מדינת ישראל החליטו להתערב. "כשהגעתי לתותחנים הייתי על תקן פקידה ולא היתה הרבה עבודה", נזכרת חווה, "השתדלתי לקשט את המשרד וקיבלתי המון טלפונים לקצין בוסי, רובן מנשים, כשהוא הגיע הייתי המומה שכולם חיפשו את הילד בן ה-19 הזה. במשך שנתיים היינו און אנד אוף, למרות שהגיעו עוד הצעות תמיד חיכיתי לו.
"בחורף 1973, במלחמת יום כיפור, החברים מהפלוגה ערכו לי מסיבת שחרור ברמת הגולן, הלכנו לישון במבנים סמוכים ובאמצע הלילה החלה הפגזה סורית מטורפת. זינקנו ורמי מיד הלביש אותי בקסדה ובאפוד היחיד שהיה בהישג יד, היינו על אזרחי ופשוט ברחנו לכיוון המקלט, נעלתי עקבים ובגדי מסיבה ורצנו בבוץ כשמסביב ירי ללא הפסקה.
"פתאום רמי הודיע לי שמתחתנים, ולמרות שבכלל לא שאל עדיין התעקש על תשובה לפני שנכנסים למקלט. למחרת הלכתי לבקו"ם להשתחרר ולאחר מכן נישאנו, אנחנו כבר 50 שנה יחד".
לבני הזוג בן אחד וארבעה נכדים בעקבותיהם עזבו את ביתם בנתניה ועברו לרחובות. גם הבן, רס"ן אביעד בוסי, שירת בתותחנים וכך גם עוד 21 בני משפחת בוסי ושבתיא (משפחתה של חווה) החל מזקני השבט ששירתו במבצע קדש בשנת 1956 ועד האחיינים שמשרתים בימים אלו במלחמת חרבות ברזל.
"לבן שלי היה ברור שאחתום לו להיות קרבי, למרות שהוא בן יחיד, הוא אפילו לא שאל", מספרת חווה, ורמי מוסיף: "זה ברור. גם הנכדה הצעירה כבר חולמת להתגייס לתותחנים".
אחרי כל מה שראית ועברת, אתה לא חושש לשלומם?
"אני לא מפחד משום דבר, גם לא מבורא עולם, אני מכבד אותו אבל אין בי פחד. אני מברך אותם שיעשו כל מה שהם רוצים, על הצד הטוב ביותר. הבן שלי היה קרבי, פגע להם ברכב טיל, הנהג נהרג, נוסע נפצע והוא יצא בשלום. כל אחד עושה מה שהוא צריך לעשות".
ומה לדעתך אנחנו צריכים לעשות בימים כאלו כשעסקת החטופים על הפרק?
"מדינת ישראל כשלה בהגנה על אזרחיה והיא מחויבת להשיב את החטופים הביתה, אך לצד זה יש לה מחויבות לכולם, אסור לה לסכן את ביטחון המדינה. המלחמה לא תסתיים בקרוב, אנחנו עומדים להישאר בעזה זמן רב, אבל אנחנו חייבים להכין את השטח למי שייקח שם שליטה בעתיד. זה יקח זמן, נפיק לקחים, אבל ה-7 באוקטובר לא יקרה שוב, הם לא יתפסו אותנו שוב לא מוכנים".
