לא היו דמויות דומיננטיות יותר מטובה דולב במערכת החינוך בנתניה בעשור האחרון. בקיץ האחרון אחרי 11 שנים בתפקיד ראש מינהל חינוך בעירייה, החליטה דולב לעזוב. כעת, בריאיון מיוחד, היא מסכמת תקופה.
2 צפייה בגלריה
טובה דולב. "שואלים אותי עכשיו 'מה אני עושה', אז אני עונה 'מסדירה את הנשימה'"
(יאיר שגיא)
"לא היה לי רגע לעצמי בתפקיד", היא אומרת. "שואלים אותי עכשיו 'מה אני עושה', אז אני עונה 'מסדירה את הנשימה'. אבל אין מה לעשות, לחינוך באים באהבה. הורים היו מתקשרים, פונים, מי שלא היה לו את הטלפון היה שולח לי הודעות במסנג'ר ועניתי לכולם.
"כשזה הגיע למצב קיצוני של בעיות במערכת, נפגשתי עם ההורים, והבאתי את הצוות המקצועי. כי כשיש ילדים שזה קשה להם, וההורים לא יודעים להתמודד, קודם כל ההורים צריכים לעבור סדרת חינוך. הרבה פעמים ההורים לא יודעים להציב גבולות, הם מתחמקים, מעלימים, אומרים 'זה יעבור'. הורים אומרים 'טוב, גם אני הייתי ילד כזה'. אז אתה סבלת, אתה רוצה שגם הילד שלך יסבול?".
מסדרון הומה
דולב, תושבת נתניה, ציינה לאחרונה 43 שנים במערכת החינוך. היא הספיקה למלא שלל תפקידים במערכות החינוך השונות בפתח תקווה, חולון, הרצליה ונתניה. "אני לא הכרתי את נתניה לפני שקיבלתי את התפקיד", היא אומרת.
"חוץ מכביש 2 לא הכרתי את העיר. באתי למכרז, וראש העירייה שאלה אותי 'מתי את יכולה להתחיל', אמרתי לה 'מחר', ולמחרת התייצבתי. הם קיבלו הלם שזה היה כל כך מהר. מינהל החינוך בעבר היה ברחוב שטמפפר, בבניין ישן, ואמרתי למרים 'אני לא יושבת שם'.
קראו עוד>>
"תוך שנה עברנו למבנה הנהדר הזה שישבתי בו עד לסיום תפקידי. עשינו מהפכה לדעתי, אבל הכול תוך כדי למידה ושינוי בתנועה. הקשבה כדי לראות מה צריך באמת, ולא לבוא עם גישת 'אני יודעת הכול'".
מה הדבר הראשון ששמת לב אליו?
"המסדרון היה הומה בהורים וילדים, רעש וצעקות, לא הבנתי למה כולם שם. אמרו לי שהם באו לבקש העברות של בתי ספר, למחות על רישומים. נשבעתי שבספטמבר הבא לא יהיה ילד או הורה אחד במסדרון. שכל התלמידים ישבו על הכיסאות שלהם בכיתות, וברוך השם, כל השנים זה היה ככה. דממה במסדרון".
"בין הדברים הראשונים שטיפלתי בהם, היה חוסר בכיתות חינוך מיוחד בתיכונים. ביסודי ובחטיבה היו, אבל בתיכונים - כלום. לא הבנתי איך אין כיתות חינוך מיוחד בתיכון. הילדים פשוט לא ניגשו לבגרות. חלקם חיפשו תיכון בעיר אחרת, חלקם חיפשו לעבוד.
"אמרתי 'אין כזה דבר', ודרשתי שתיפתח בכל שנה כיתת חינוך מיוחד באחד התיכונים. אף אחד מהמנהלים לא התנדב, אז כפיתי עליהם. היום אין תיכון בנתניה שאין לו כיתת חינוך מיוחד".
דולב גם מספרת על אחת התופעות הבעייתיות שנתקלה בהן כשהתחילה לעבוד בעיר - הפרדה גזעית בין הילדים מקהילת יוצאי אתיופיה, לבין שאר התושבים. "התחלתי לסייר בבתי הספר, ואז אני מגלה שבכל השכונות שבהן יש תושבים רבים מקהילת יוצאי אתיופיה, היו בתי ספר עם מאה אחוז אתיופים בכיתות", היא אומרת.
"בתי הספר היו פשוט מבודדים. מבחינתי הייתה פה פשוט הפרדה. נגיד בית ספר סיני בדורה, היה בית ספר דתי רק עם ילדים אתיופים. הציונים של המיצ"בים אצלו היו מאוד נמוכים. הרמה לא הייתה גבוהה. תוך שנה סגרתי את בית הספר הזה, פיזרתי את הילדים, ונתתי לילדים מהקהילה האתיופית ללמוד איפה שהם רוצים, שיבחרו. ככה התחילה האינטגרציה בעיר. פתחנו אזורי רישום וסגרנו מספר בתי ספר חלשים עם רמה נמוכה.
"גם הקמנו בית ספר חדש לאומנויות בדורה, והוא בתפוסה מלאה ויש לו ביקוש אדיר. מבחינתי זה ניצחון ענק, שבתוך שכונה כזאת יש בית ספר כזה. חיזקנו אותה, וגם נתנו אפשרות בחירה".
נתקלת בעוד מקרים כאלה?
"כן, עם מבקשי המקלט. אני זוכרת שמבקשי המקלט התחילו להגיע לנתניה, והם גרו ממש במקומות לא נאותים בשוק, ומבחינת החוק חייבים לתת לילדים שלהם שירותי חינוך.
"אז ביסודי הם התפזרו, ולא היה רעש. אבל בגנים, הורים התחילו לצעוק שהם לא רוצים אריתראים איתם בגנים. זה היה דבר נורא להגיד. הם ילדים טובים, לא הייתה שום בעיה איתם.
"ההורים ממש התמרדו, והם הלכו לעירייה. אמרו לי 'את לא מכניסה אותם, אנחנו נבנה להם שני גנים בשוק'. אני לא הסכמתי, אמרתי 'מה בונים להם גטו?' אז אמרו לי 'לא לא, זה יהיה יפה'. אמרתי 'תקשיבו, אני לא משתפת פעולה עם הדבר הזה, תעשו מה שאתם רוצים', והלכתי. בנו בשוק שני גנים, מאוד יפים, אבל זה היה עדיין בתוך השוק.
"ה-1 בספטמבר הגיע וילד אחד לא הגיע לגן. כל השנה, היו שם גננות וסייעות שקיבלו כסף, ואף אחד לא הגיע. ההורים הגישו עתירה נגד העירייה שרצתה לשלוח את הילדים שלהם לגנים בשוק.
"אני ביום הולדת שלי הגעתי לבית המשפט, וההחלטה בעתירה הייתה לפזר אותם בגנים בכל העיר, למנוע סגרגציה. אז אמרתי שאני אקפיד שלא יהיו יותר מחמישה ילדים של מבקשי מקלט בגן, וההורים אמרו לנו 'הם באים עם צלבים לגן'.
"אז אני ביקשתי מההורים לא לשלוח את הילדים עם צלבים, ובאמת הם הקפידו על זה. פיזרנו את הילדים של מבקשי המקלט ממקום המגורים שלהם בכל הגנים בסביבה, כולל הגנים הדתיים.
"ואז קם החינוך הדתי, שהם הכי מבודדים וממדרים, ואמרו שאסור לנו לשלוח להם ילדים של מבקשי מקלט, כי הם לא יהודים. אמרתי להם ללכת לבית משפט. אם לא הייתי משבצת אותם בחינוך הדתי, הייתי צריכה לפזר יותר מחמישה ילדים בגן. עד היום הם לומדים שם. אנשים אמרו 'טובה אוהבת אריתראים', אז אני עניתי שטובה אוהבת אדם".
אוזן קשבת
במשך 11 שנה, דולב רשמה הישגים רבים, בין היתר - עלייה מטאורית באחוז הזכאים לבגרות בנתניה. "כשאני הגעתי התחלתי עם 56 אחוז זכאות לבגרות, היום אנחנו על 82.3 אחוז זכאות לבגרות", היא אומרת, "מבחינת הרשויות הגדולות אנחנו העיר במקום הכי גבוה. אנחנו עוברים את כולם".
מה הסוד?
"באתי עם רשת, שכל הזמן צמצמתי את הרווחים שלה. דאגתי שאף ילד לא ינשור, שהילדים יישארו בתוך המערכת. מנהלים היו מעיפים ילדים מבית הספר מבלי לשאול אף אחד, כי אלה ילדים שהיה להם קשה והם לא ניגשו לבגרות, וזה הוריד למנהלים את הממוצע. אבל ככל שאתה זורק יותר ילדים, הממוצע של העיר יורד. הם לא הבינו את זה".
איך היו היחסים בינך לבין ראש העירייה?
"הייתה לי אוזן קשבת, תמיכה. כמעט כל מה שחלמתי ורציתי היא נתנה. כל פעם היא הייתה אומרת 'מה, כל כך הרבה כסף?' אבל חינוך עולה כסף. היא הכי חכמה בעיר הזאת, והאישה שהכי אפשר לדבר איתה. יש מסביבה כל מיני עב"מים מיותרים.
"הייתי אומרת לה אני באה אלייך, אני רוצה לראות את העיניים שלך. ולא היה מצב שיצאתי ממנה עם ידיים ריקות. בסופו של דבר ההצלחה של החינוך זו הצלחה שלה".
יש כישלונות או דברים שאת מרגישה שלא הספקת לעשות?
"יש בתי ספר שלאחרונה קמו ללא אישורים, בניגוד להסכמתי. פשוט הקימו אותם מעל הראש שלי. לומדים שם ילדים בלי סמל מוסד, הם לא רשומים בשום מקום. חס וחלילה אחד הילדים יקרה לו משהו - לא אני אלך לכלא. מדובר על בתי הספר 'אורות ישראל' ו-'מונטסורי'. עכשיו, אני האלופה בלפתוח בתי ספר ייחודיים. הכול הקמתי פה.
"בית ספר דמוקרטי, ניסיתי אנתרופוסופי שלא כל כך הלך כאן. בית ספר לספורט, כל לימודי הרובוטיקה. אין מגמה שאין לנו. אבל זה חייב להיות בהתאם לחוקים, אני לא עובדת נגד החוק, ובכל זאת הקימו קבוצה של הורים שהם די משפיעים בעיר, וכולם מעלימים עין. ובית הספר הזה מתקיים. אני עזבתי, ואני לא מסתכלת לאחור. אבל צריכים לטפל בזה".
מה התוכניות לעתיד?
"אני חולמת להיות סגנית ראש העירייה וממונה על החינוך. אני גרה בעיר, אוהבת את העיר. אני חושבת שיש לי קבלות. אני אישה של אנשים. אני אמינה, מקצועית. מסורה. בבחירות הבאות זה יקרה, אני מקווה"
יש רשימה שאת כבר חושבת עליה?
"האמת שפונים אליי די הרבה, כמעט כולם פנו אליי, הספקתי בחודש הזה לשתות קפה כמעט עם כולם. אבל אני בודקת, יש עוד זמן, לא?".
לעדכונים: חדשות נתניה
