"מרגיש כמו במעצר בית"

|אוהד אטיה, בן 30 מנתניה, מתגורר עם בן זוגו, מתגעגע למפגשים חברתיים
"אתה מרגיש כמו במעצר בית. אתה לא יכול ללכת לים, שזה החלק הכי אטרקטיבי בנתניה. אתה לא יכול לעשות כמעט שום דבר. שני הדברים היחידים שאפשר לעשות בחוץ זה קניות או ספורט, אז אני עושה הרבה ספורט, שזה הדבר היחידי החיובי. אבל עדיין עליתי הרבה במשקל, כי אני יושב כל היום בבית.
אוהד אטיהאוהד אטיה
אוהד אטיה
(צילומים: אלעד גרשגורן, אסף פרידמן)
"אני לא מפחד להידבק בנגיף בעצמי, אבל אני פוחד על אחיינים שלי ועל אמא שלי, שהם באוכלוסיית סיכון. אז גם אם אני לא דואג לעצמי, אני לא יכול להיפגש איתם כדי חלילה לא להדביק אותם או לסכן אותם. לא ראיתי את האחיינים שלי כמעט חודשיים. אמא שלי ואבא שלי מקבלים את הסגר בצורה לא קלה, כי הם לבד, וגם אמא שלי לא יכולה לתפקד כסבתא, ואחותי לא מקבלת את הסיוע שהיא צריכה עם האחיינים שלי. אנחנו במשפחה רק שומעים על הבעיות של האחר מרחוק, בלי באמת לעזור אחד לשני, בגלל הסגר.
קראו גם:
"לא ראיתי אף חבר. ראיתי רק את החברים מהעבודה ורק בעבודה, מן הסתם, שזה מפני שיש לי עוד פריבילגיה, לעבוד כנטורופת בחברת 'אקוסאפ'. אני מתגעגע לשאר החברים שלי. זה שאנחנו מקיימים שיחות 'זום' ועושים דרינק מקוון במרפסת, זה לא כמו לראות פנים של חבר טוב או לתת חיבוק לחבר. בתקופה הזאת אתה רק לומד כמה מגע זה דבר חשוב ומובן מאליו. אפילו דברים קטנים, כמו החיוך של המוכרת בקיוסק, כבר לא קיימים יותר. איך תדע אם היא מחייכת כשהיא עוטה מסכה?"

"הבדידות מסוכנת יותר מהקורונה"

|מרים סימנוביץ', בת 73 מנתניה, אלמנה, מתגעגעת לששת נכדיה. שניים מהם לא ראתה כבר חצי שנה
מרים סימנוביץ'מרים סימנוביץ'
מרים סימנוביץ'
(צילומים: אלעד גרשגורן, אסף פרידמן)
"הסגר מביא איתו שיעמום, דיכאון ובדידות. זה מאוד קשה. אני לא יכולה ללכת לבקר את הנכדים. יש לי שלושה נכדים בצבא, ששניים מהם לא ראיתי כמעט חצי שנה, בגלל היציאות שלהם מהצבא ובגלל שאני באוכלוסיית סיכון. גם כשהנכדים שלי חוזרים הביתה מהצבא אנחנו לא נפגשים, הם מפחדים להדביק אותי. גם את הבנות שלי אני לא כל כך רואה. עוד מהסגר הראשון, שתי הבנות שלי היו מביאות לי אוכל, דופקות לי על הדלת ובורחות. אני יושבת בבית בעיקר, רואה טלוויזיה, שומעת רדיו או קוראת ספר. אין לי חברות בסביבה. הייתה לי חברה אחת טובה, כמו אחות, שנפטרה לפני כשנה. יש לי עוד חברה שגרה עם הילדים שלה, אז קצת יותר קל לה, אבל אנחנו לא נפגשות בגלל הסגר.
"אני והמשפחה רק מדברים בטלפון. זה מאוד קשה. חשוב להבין שהבדידות מסוכנת יותר מהקורונה. מהבדידות באות כל המחלות. אני מאוד מקווה שהסגר ייגמר כמה שיותר מהר, כדי שאוכל לראות את הילדים ואת הנכדים ולעזור להם. אני רק מחכה לעשות איתם את כל החגים. עד עכשיו, את כל החגים עשינו בווידאו, בדמעות. אני רק מחכה לחבק את כל הנכדים שלי, אני מאוד מתגעגעת אליהם. לפני הקורונה הייתי מבקרת שלוש-ארבע פעמים בשבוע את הבנות שלי ועוזרת עם הנכדים, מכינה להם לאכול, עוזרת איפה שאני יכולה. מכמה פעמים בשבוע זה הפך לאפס. הנכדים והילדים זה החיים שלי. אני כל כך מחכה שזה יעבור".

"אין לי עם מי לדבר"

|פול ביסמוט, בן 65, הבעלים של בית הקפה "ליליס", מתגעגע לשיחות עם הלקוחות
"בית הקפה שלי קיים כבר שנתיים וחצי. בתקופות של שני הסגרים לא הפעלתי משלוחים, כי זה לא משתלם לי. אז בעצם אני לא יכול להפעיל את בית הקפה באף מתכונת, ולכן נאלצתי לסגור אותו. הייתי שם משבע בבוקר עד שמונה בערב, אני והבן שלי.
פול ביסמוטפול ביסמוט
פול ביסמוט
(צילומים: אלעד גרשגורן, אסף פרידמן)
אני איש עבודה, אני לא איש שפותח עסקים ומוסר אותם למנהלים. בית הקפה זה הבייבי שלי. אני הכי מתגעגע לעבודה ולפרנסה, כמובן, אבל אני מתגעגע גם ללקוחות, לחבר'ה הקבועים שהיו מגיעים אלינו. אני מכיר את הלקוחות שלנו בשמם. עכשיו אין לי עם מי לדבר. אני מסתובב בבית כל היום, בין ארבע קירות.
באחד מהימים אמרתי לעצמי 'נלך לים', רק כדי לעשות משהו. תוך שלוש דקות הגיעה משטרה והוציאה אותי מהים. בדרך כלל אני מעשן 15-10 סיגריות ביום. היום אני מעשן קופסה וחצי ביום. בגלל הלחץ, בגלל שנמאס לי לישון, נמאס לי ללכת בין הספה לגינה. אני מתגעגע לעבודה, ללקוחות, לבדוק אצל הלקוחות אם השירות טוב, אם הם מרוצים. אני מתגעגע לשאול אם הכל בסדר ולראות את החיוך של הלקוח. אני מתגעגע לדבר עם אנשים, לצחוק איתם".
לכל העדכונים - חדשות נתניה