אוהדי הכדורגל, לפחות אלה של הקבוצות הגדולות בטירוף: מכבי ת"א מכרה לעונה שבפתח 22,000 מינויים. בית"ר ירושלים 11,000. הפועל ב"ש כמות זהה. מכבי חיפה שהחלה את המכירה באיחור ניכר, מכרה 10,000. הפועל ת"א קצת יותר מ-9,000.
בחזרה ליציע העירום
הבעיה שגם האוהדים, גם המועדונים והן ההתאחדות לכדורגל, לוקחים בחשבון שמשחקי הליגה שייפתחו באוגוסט, ישוחקו מול יציעים ריקים בגלל המלחמה מול איראן והאפשרות על איסור התקהלות המונית. זה לא דבר חדש, כי כבר חווינו את זה בתקופת הקורונה ובשבועות שאחרי השבעה באוקטובר 2023 וגם במהלך העונה החולפת בגלל ירי טילים לצפון. אלא שהמציאות החדשה־ישנה, מערבבת שוב את הקלפים מחדש בנוגע לענף הספורט הפופלרי בישראל.
כלכלית אין כאן נזק ממשי כי מדינת ישראל מקפידה לפצות את המועדונים על הפסדים כספיים בשל מצב בטחוני רגיש. זה סתם הופך את ההנאה מהכדורגל לסיפור עצוב, כמעט ריק מתוכן. אין כאן אשמים, יש כאן בהחלט דיכאון כללי מתמשך, ממה שאמור להיות אסקפיזם, אופיום להמונים.
תעלומה זרה
הראשונות להיפגע מהסלאלומים של מטוסי חיל האוויר שלנו בלב טהרן הן ארבע הקבוצות שאמורות לשחק במהלך יולי באירופה - מכבי ת"א, הפועל ב"ש, מכבי חיפה ובית"ר ירושלים.
כל הארבע עמלות במרץ על סגירת הסגלים שלהן כדי להגיע מוכנות לקמפיין האירופי, אלא שאף אחת מהן לא יכול להיות משוכנעת ששחקניה הזרים יגיעו בזמן לפתיחת האימונים או בכלל יסכימו לשוב ולשחק בישראל בגלל חשש מהמצב הבטחוני. יש כמובן, צדיקים בסדום כמו מיגל ויטור הישראלי של ב"ש, או מיגל סילבה השוער של בית"ר, שהקפיד השבוע לצייץ תמיכה גורפת בישראל. השוער כתב בסטורי באינסטגרם: "אני אוהב את ישראל כל כך, מתפלל עבור כולם, תשמרו על עצמכם". המסר שלו לווה באריה שואג שמאחוריו דגל ישראל. אבל יש גם אחרים, כמו ווסלי פטאצ'י הכוכב הברזילאי של מכבי ת"א שמחפש את דרכו החוצה מהמועדון בגלל המצב הבטחוני. או כפי שפורסם השבוע: "בודק את האפשרות לחזור לסאו פאולו כמהלך ידידותי לכל הצדדים".
קצת אירוני, שרק השבוע עלתה שוב, האפשרות להגדיל את מספר הזרים בליגה לשמונה, ופתאום סוכנים שכבר סיכמו בשם הלקוחות שלהם עם קבוצות, מודיעים שהשחקנים רוצים "לחשוב שוב" או ש:"המשפחה שלו לוחצת וצריך לתת לו זמן לשכנע אותם שישראל זה מקום בטוח".
אפשר בהחלט להבין זר שלא גדל במציאות הזו שחושש מאזעקות וטילים. כך, הפועל ירושלים כדורסל איבדו את המאמן הטוב ביותר שהיה להם בשני העשורים האחרונים, אלכסנדר דז'יקיץ' בגלל חרדה של המאמן מאזעקות ורעש של יירוט טילים. זרים אחרים, שלא מעוניינים להיות חלק מהסכסוך המזרח תיכוני - מוצאים בדרך כלל פרצה דיפלומטית, כגון חשש של בני משפחה או שנזכרים פתאום שהם מאד רוצים להישאר במולדתם ממניעים אישיים.
אגב, חלק גדול מהזרים שמגיע לארץ, מקפיד על סעיף יציאה מההסכם מול הקבוצות במקרה של הסלמה בטחונית.
יוצאים בחוץ
כבר למעלה משנה וחצי שהנבחרת לא מארחת משחקים בינלאומיים. זה אומר שכל משחק חוץ, לא משנה אם ישראל היא המארחת או האורחת, עולה להתאחדות לכדורגל למעלה ממיליון שקל.
הרבה אנשים בהתאחדות גם החסירו פעימה שבמהלך גמר גביע המדינה הופעלה אזעקה באצטדיון בלומפילד מחשש שהאירוע ייהרס. משחק מספר 3 של הגמר סל בין הפועל ירושלים למכבי ת"א לא התקיים השבוע. הסיבה היא כי אי אפשר להכניס אליו קהל ומאידך, מכבי ת"א דורשת שהוא לא יתקיים מול יציעים ריקים.
עד כדי כך, הזוייים חיינו כאן, עד שבמכבי ת"א כדורסל, שהעבירה את כל השחקנים הזרים שלה ללון בזכרון יעקב, בדקו השבוע את האפשרות להוציא את הזרים שדורשים בתוקף לעזוב את הארץ, לקפריסין או מצרים דרך הים משום שהשמים בישראל כידוע לכם סגורים כרגע.
בעיה נוספת: כל קבוצות הספורט שכבר סיכמו עם שחקנים זרים לא יודעים לומר להם מתי יתחדשו הטיסות לישראל וגרוע מכך, קבוצות רבות חוששות לביטול ההסכם של השחקנים שתהיו בטוחים חלקם כבר מחפשים אופציות.
הקבוצות שאמורות להתחיל את הקמפיין האירופי כבר היו צריכות להתחיל להתאמן השבוע - הפועל ב"ש דחתה את אימון הפתיחה. למכבי חיפה אין מאמן כי האיש שלה על הקווים, דייגו פלורס, פשוט לא יכול לעלות על טיסה לישראל מארגנטינה. בבית"ר ירושלים, שאמורה לפתוח את האימונים בשבוע הבא, עושים שיחות טלפון טרנס־אטלנטיות כדי לרכך במשהו את החששות של הזרים החדשים, קאלו הניגרי, טאברס מכף ורדה וקראבלי הקולומביאני. אלו אמנם הבטיחו לקיים את ההסכם מול בית"ר כלשונו, אבל לכו תדעו מה יילד כאן יום.
קבוצות אחרות, שאינן משתתפות באירופה, דחו את אימון הפתיחה שלהם בתקווה בעוד שבוע-שבועיים עד שהמצב הבטחוני יירגע. בהתאחדות לכדורגל, בהחלטה מוצדקת לחלוטין, בחרו לבטל את הגרלת משחקי ליגת העל שהיתה אמורה להיערך השבוע מהטעם הפשוט: לאף אחד אין ראש לחגיגיות והתרגשות של משהו חדש שעומד להתחיל, כי לכו תדעו איך ומתי הוא יתחיל ובאיזו מתכונת.
החשש: אפקט דומינו
הבעיה שכולם חוששים ממנה, היא אפקט דומינו. לא רק שחקנים שיבחרו שלא להגיע לישראל, אלא שגם זרים שנמצאים כאן יהפכו ממליצי יושר על ישראל למקטרגים גדולים, ואלו בדיוק האנשים שמקבלים פניות מזרים אחרים שמחפשים את דעתם על המדינה שלנו.
קראו גם:
אחד הזרים הללו, שישראל היא בית עבורו, סיפר השבוע: "יש גבול כמה אפשר לייפות את המציאות. אני מספר לחברים מהמדינה שלי שכאן זה גן עדן ואני באמת מרגיש כך, אבל אז הם פותחים אינטרנט וקוראים על הרוגים בבת ים ובטמרה ואני נותר חסר מילים, למרות שברור לי שמדובר במקרה נקודתי של משבר שיחלוף תוך שבוע שבועיים".
גורם אחר, אמר לנו בעניין הזה: "תאר לך שהבן שלך או אחיך, היו נמצאים היום במדינה שבה כל היום יש פיצוצים ואזעקות. אז אוקיי, אנחנו נולדנו לתוך חיי צבא ומלחמה, אבל מישהו שיכול לשבת היום בוינה או בריו דה ז'נרו בבית קפה בכיף, וגם להתפרנס מכדורגל - צריך את כל החרדות האלה של לעבוד במדינה שכל שני וחמישי מחליטה להוריד את השאלטר כדי להילחם? אף אמא ואבא לא היו מרשים לבן שלהם לנסוע למדינה כזו, אז אפשר להבין אותם".
אז מה יהיה?
כרגע, כרגיל כמעט, בכדורגל ובכדורסל מחכים ומקווים שיעבור זעם. אם נחזור לשגרה עד שריקת הפתיחה של הליגה, אף אחד לא יזכור את הדאגות של הקיץ. אם לא, נחזור למציאות העגומה של משחקים לעיני 30 אלף כיסאות ריקים, ממש כמו בימי הקורונה והשבועות שאחרי השבעה באוקטובר. ולא, זה לא שהמילים של חנן בן ארי ש"הבל הבלים הכל הבל, חוץ מכדורגל" כל כך מדויקות. פשוט, כל מה שאנחנו רוצים זה שהכדורגל יעזור לנו לשכוח את היום יום, ואפילו את זה אנחנו לא מקבלים.
