רק לפני ארבעה חודשים השתתף אבי ואנונו ביום עיון בשיתוף מינהל הרווחה בעיריית נתניה, ובו הציג את בית המחסה "יעל" בעיר, שייסד עם שותף, כמודל ארצי לטיפול בדרי רחוב ולשיקומם.
"הבית פתוח 24/7, ונותן מענה לכל אדם. אנחנו דואגים לכל מחסור של דר הרחוב, אם זה בהתנהלות מול המוסד לביטוח לאומי, אסתטיקה, ניקיון, ביגוד, אוכל ומיטה חמה", תיאר ואנונו בסרטון תדמית שהוקרן.
"אנחנו תמיד עם יד על הדופק כדי לזהות את הצרכים של החוסים, והכי חשוב לנו שאדם יקבל זהות מחדש וירגיש כבוד לחייו ולעצמו. יש אצלנו תחושה של ביחד, גיבוש ודאגה אחד לשני. אנחנו חוגגים חגים וימי הולדת, ונותנים לכל אחד את המקום שלו, כדי שירגיש טוב וכשווה בין שווים. המוטו שלנו הוא להרים את האדם שנכנס אלינו הכי גבוה שאפשר, ולהחזיר לו את התקווה".
ביום חמישי שעבר, נרצח ואנונו במשרדו ב"בית יעל" בשכונת טוברוק בנתניה, כאשר החשוד במעשה הוא אחד החוסים בבית.
במותו, בן 57 בלבד, הותיר אחריו ואנונו אשה, יעל, שעל שמה קרוי בית המחסה, וארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים. לווייתו של ואנונו, תושב מושב משואה בבקעת הירדן, נערכה בנוכחות מאות משתתפים, לרבות חוסים לשעבר שהשתקמו וביקשו ללוות את מי שהאמין בהם ודאג להם, בדרכו האחרונה.
האבא הכי טוב
"אבא, אין עוד אדם טוב כמוך בעולם. אין אחד שלא עזרת לו, הושטת לו יד בלי לחשוב פעמיים, גם אם זה בא על חשבונך, העיקר לעזור", ספדה לו בתו, אתי. "אני תמיד אזכור את הטוב, איך אתה מאיר כל חדר שאתה נכנס אליו, עם חיוך ענק. תמיד אמרנו לך 'אבא, איזה חתיך אתה', ואתה ענית 'אני מרגש, אה?' אז אבא שלי, תמיד ריגשת אותנו ותמיד תרגש...
"אתה ואמא גידלתם ארבעה ילדים באהבה ענקית. הענקת לנו הכל מכל, רק שלא יהיה חסר לנו משהו. כמה דאגת. רק היית שומע שאני לא מרגישה טוב, היית מגיע עוד לפני שסיימנו את השיחה, וכשהגעת פתאום הכל היה מסתדר...
"אבוש, אף פעם לא יכולת לראות אותי או אחד מאתנו בוכה. כשהזלנו דמעה, היית נשבר (הדבר היחיד ששבר אותך), היית נלחץ ואומר לי 'על מה את בוכה? אין דבר ששווה שתבכי בגללו'. אז אבוש, הפעם יש. אני בוכה כי איבדתי אותך, האדם הכי טהור, עם הלב הכי גדול שכל כולו נתינה. אתה האבא והסבא הכי טוב בעולם".
את עמותת "בית יעל", המפעילה את בית המחסה במימון ובפיקוח משרד הרווחה, הקים ואנונו עם שותף לפני כחמש שנים, לאחר שבעבר הפעיל מכון גמילה מסמים ומאלכוהול, וניהל קונדיטוריה.
רובם הגדול של דרי הרחוב הופנו ל"בית יעל" על ידי מינהל הרווחה בעיריית נתניה, והוא סיפק להם דיור זמני עד מציאת מסגרת קבועה בעבורם. במבנה מיטות ל-15 איש, וחלק אחר בו מיועד להשכרת דירות לקשישים עריריים.
"מדובר במקום ממש מטופח ויפה, שקולט אנשים מהרחוב בלי שאנחנו יודעים עליהם פרטים: האם הם חולים, נפשית או פיזית, מהו מצבם המשפחתי, האם יש זכויות שהם לא מיצו, ועוד", מספרת רותי גור, ראש מינהל הרווחה בעיריית נתניה.
"מסדרים להם גג פיזי, מיטה, אוכל ומקלחת, ולאט לאט מתחילים לבנות את היכולת שלהם להסתדר בעולם. על פי ההנחיות, פרק הזמן המירבי שבו דר רחוב יכול לשהות במקום הוא שמונה חודשים, ועובד סוציאלי מטעמנו נוהג להגיע לשם לפחות פעמיים בשבוע, כדי לעשות תהליך אבחון ושיקום עם האנשים, עד היציאה מהבית.
"התהליך מתבצע בשיתוף הצוות במקום, שחוץ מאבי והשותף שלו, כולל אב בית, סגנית מנהל ומדריך, שהשתקם בעצמו ועוזר מאז לדרי הרחוב. פעמים רבות אנחנו מפנים את הדיירים למשרד הבינוי והשיכון, שעוזר להם במימון שכר דירה, ולפעמים הם זקוקים למסגרת שיקומית פיזית או נפשית ומופנים אליהן".
איך היתה האינטראקציה שלך עם אבי?
"אבי היה איש נעים וחייכן מאוד. הוא היה גם איש עסקים, אבל תחושת השליחות היתה אחד המאפיינים היותר בולטים שלו, והוא היה מוכן לתת מעצמו בלי גבולות. אני זוכרת שביקשנו שיקלוט הומלס באחד הימים בחודש נובמבר, כשירד ברד, והוא מיד פתח לו את הדלת ואירגן לו מיטה. הוא היה זמין מאוד, וענה לטלפונים, לכולם, בכל שעה. בשביל חלק גדול מדרי הרחוב הוא היה ממש אבא. עוד ועוד דרי רחוב חשו אמון במסגרת של אבי, וזה לא מובן מאליו, כי 'הטייס האוטומטי' שלהם הוא לגור ברחוב. אם המסגרת היתה לא נעימה, הם היו מתנגדים לעבור אליה, בלי שתהיה לנו יכולת חוקית לפנות אותם מהמדרכות. המון אנשים שעברו תחתיו הם כיום בעלי דירות, וחלקם עובדים".
חוכמת חיים עילאית
"מה שאיפיין את אבי היה חוסר פחד ואמונה באנשים", אומרת האלמנה יעל, בקור רוח יוצא דופן, "הוא ידע להכיל את כולם, ומי שיש לו יכולת הכלה כזאת צריך להיות אדם מיוחד. אני בקושי מכילה את עצמי. לפני שנה עברתי ניתוח לב פתוח והוא לא עזב את המיטה שלי. הוא לא הסכים אפילו שאחות תרחץ אותי, אלא התעקש לעשות את זה בעצמו. הייתי בשוק מוחלט כששמעתי על הרצח, זאת הסיטואציה האחרונה שחשבתי שתקרה לו בחיים. גם עכשיו אני מסרבת להאמין. הוא היה אדם עם נוכחות, חזק פיזית, ושידר ביטחון".
גור: "רוב האנשים בעולם מעדיפים לעבור צד כשהם נתקלים בדרי רחוב. אבי הרים אותם. זה טראגי שבן אדם שהושיט יד חשופה כדי לסייע לאנשים, בלי לשאול שאלות, נרצח על ידי מי שהוא סייע לו. זה מערער משהו בערכים ובתפיסת העולם שלך".
בעקבות האירוע, נסגר "בית יעל", לא ברור עדיין האם זמנית או לצמיתות. "באותו היום המשטרה סגרה חלקים נרחבים מהמבנה כזירת רצח למטרת חקירה, ונאלצנו לפנות את החוסים למוסדות חלופיים", מתארת גור, "זה היה מאוד לא פשוט, גם כי הדיירים התלוננו ששנים לא היה להם בית, ועכשיו מוציאים אותם מהבית החדש שנהיה להם.
"פתאום הם מתלבשים, נראים טוב ומריחים טוב, והם פחדו לחזור שוב לרחוב. גם צוות העובדים במקום עבר טראומה. ההחלטה האם להפעיל את 'בית יעל' מחדש תהיה משותפת של משפחתו של אבי, של שותפו, של משרד הרווחה ושל מינהל הרווחה בעירייה. בתיאום עם המשפחה, נחליט גם על אופן ההנצחה של אבי, שאת פועלו אנחנו מעריכים מאוד".
"אבא היה השומר שלי, ונראה לי תמיד בלתי-מנוצח. לא היה נושא בעולם שהיו מביאים בפניו והוא לא היה מצליח לפתור, הייתה לו חוכמת חיים עילאית", אומרת הבת אתי, "מבחינתי, הוא בלתי-מנוצח גם במוות, כי הוא השפיע על כל כך הרבה אנשים והטמיע בהם את התפיסות שלו, עד שהן לא יכולות להימחק".
משה, אחד מבניו של ואנונו, סובל משיתוק מוחין ומתנייד באמצעות כיסא גלגלים. "אבא רצה לעשות ולעזור עוד, כמה שיותר, בלי לעצור", הוא אומר, "עכשיו אומרים לי שההוא מלמעלה לוקח את הטובים. המשפט הזה ממש לא מנחם אותי".
