את הבוקר שלו מתחיל רון קראוס בקרן הרחובות סמילנסקי וקראוזה בנתניה. הוא מוציא את החצוצרה ומנגן בצוותא עם חבר גיטריסט את "בסמה מוצ'ו". עוברי האורח מתבוננים, מקשיבים למוזיקה הלטינית, מזמזמים, ומשליכים לסלסילה מטבעות.
זה נשמע כמו עוד סיפור מוכר על נגן רחוב שמנסה להרוויח את פת לחמו היומית בזכות המוזיקה. אבל רון קראוס, 56, שמגיע למדרחוב הנתנייתי רכוב על אופניים, הוא ממש לא נגן הרחוב הסטנדרטי.
קראוס הוא ד"ר לפסיכולוגיה, פסיכולוג קליני מומחה, בעל קליניקה פרטית בעיר ובעל בלוג בשם "תיקון עולם" ובו 3,943 מאמרים בנושאי פוליטיקה, אקטואליה והומור. למרות קורות החיים המרשימות האלה, הוא עומד ברחוב ומנגן. "לא בשביל המטבעות", הוא מסביר.
סוד מעל הבית
הוא נולד בכפר הנוער "הדסים". הוריו, אוטו ודיטה, ניצולי אושוויץ, עלו לישראל בשנת 1949 לקיבוץ גבעת חיים בו התגוררו, עד שמייסדי כפר הנוער הציעו להם להצטרף לצוות כמורים לאנגלית. הם הגיעו למקום עם שני ילדיהם, הבכור - שמעון ואחותו הקטנה מיכאלה.
ב"הדסים" הסתבר כי מיכאלה חלתה בשחמת הכבד. לדברי קראוס, הוריו גידלו ילדה שגססה והמוות נכח בבית. "כל שמלה או נעליים שאמא קנתה לה, היא תהתה אם זו לא הקנייה האחרונה", הוא מספר. "11 שנים עברו מלידתי עד שאחותי נפטרה, כשהיא כמעט בת עשרים. אבא קרא לתקופה הזו 'שואה שנייה'".
לדבריו, אולי הדאגה לשלומה של אחותו, לצד היותו דור שני של ניצולי שואה, כיוונו את דרכו למקצוע הפסיכולוגיה. "תמיד ריחף סוד מעל הבית, לא סיפרו לאחותי מה מצבה וגם לא לי. כל הזמן הרגשתי שמשהו לא בסדר. הרצון להקל על הסבל ולשמח, היה תפקידי מימי ילדותי. השם 'רון' לא היה רק שם, הוא היה ייעוד".
אם זה היה תלוי בך, במה היית עוסק?
"הייתי הופך לעיתונאי או לחצוצרן, לאומן או לבדרן. אבל עם זאת, לא הזנחתי צדדים אחרים".
בצבא שירת כקצין בשיריון ועבד עם נערים מפרויקט "נערי רפול". כסטודנט לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ניגן לפרנסתו בבתי קפה ובמלונות תל אביב והיה סוכן מכירות. כעובד סוציאלי צעיר עבד במחלקת הרווחה בעיריית נתניה. "מרים פיירברג הייתה מנהלת אגף הרווחה ואני הופקדתי על תיק העיוורים והנכים", הוא אומר.
בגיל 28 נסע ללימודי תואר שני בעבודה סוציאלית בארצות הברית ובסיומם התקבל ללימודי דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית. הוא התחתן עם אורנה, עבר את שנות ההכשרה הנדרשות וקיבל רישיון עבודה.
ב-1999 התחיל ללמד כפרופסור באוניברסיטה הפרטית "פיירלי דיקנסון" במשך 15 שנים. הוא הכיר רופאים חובבי מוזיקה שאהבו לנגן להנאתם ושאהבו ג'אז בדיוק כמוהו והקים להקה בשם 'ג'אז דוקטורס''. "בהתחלה היינו הרכב של שלושה והפכנו לשישייה שניגנה קבוע בשנים 1999-2014 בקפה בטנפליי, ניו ג'רזי.
בארצות הברית היה מחלוצי תחום הטיפול הנפשי ברשת. הוא כתב שני ספרים בנושא הקוד האתי של טיפול ברשת. בשנת 1996 טיפל במשפחות הנספים בהתפוצצות מטוס ה-TWA שהינו במשך שלושה ימים רצוף בשדה התעופה 'קנדי' וטיפלתי בילדי המשפחות, כמובן עם רבים נוספים". הוא קיבל אות הוקרה על כך מהצלב האדום. ב-2001, באסון התאומים, התנדב לעבוד עם משפחות הנספים.
בינתיים, בישראל, החמיר מצבו של אחיו שמעון שחלה בסרטן. קראוס החליט לחזור לישראל ולסייע לאמו בטיפול באחיו. הוא התפטר מעבודתו באוניברסיטה, סגר את הקליניקה, נפרד מלהקת הג'אז שהקים, ובאוגוסט 2014 חזר לישראל עם אשתו, שני ילדיו ושני חתולי הבית שלהם. כמה חודשים לאחר מכן נפטר האח.
מספר על היד
על פרק האמה בידו של קראוס חקוקים שני המספרים של הוריו שורדי אושוויץ. אביו, אוטו קראוס, היה סופר שכתב על השואה. ספרו הראשון "אדמה ללא אלוהים" מוזכר באנציקלופדיה "יודאייקה" כתרומת היהודים לספרות הצ'כית.
"אבי נחשב בצ'כיה לאחד משלושה סופרים לאומיים בנושא השואה לצדם של פרימו לוי ואלי ויזל. קראתי לבני בשם דניאל על שם גיבור הספר 'אדמה ללא אלוהים' שסימל את אבא שלי. אמא אף היא סופרת ובתקופת השואה הייתה הספרנית של בלוק הילדים באושוויץ בשפה האנגלית".
בחודש אוגוסט השנה התחיל לנגן במדרחוב. הוא יצא מה"שופרסל" בסמילנסקי, שמע את יוחנן כוהנכה מנגן בגיטרה על מדרכה ממול וניגש. "אמרתי לו 'אני חצוצרן' והוא אמר לי 'תבוא, ננגן, בוא נראה איך זה הולך ביחד'", הוא אומר.
קראוס הביא את החצוצרה והתיישב ליד הפרטנר החדש שאמר לו שחייבים רישיון עירוני כדי לנגן.
"נכנסתי למשרדה של יו"ר מנהלת מרכז העיר, עלוית פרוינד, וביקשתי רישיון. היא ביקשה שאנגן לה. אמרתי לה שתיכנס ליוטיוב ל'ג'אז דוקטורס'. היא הקשיבה ותוך כדי השיחה שאלה אותי אם אני פנוי לנגן בערב בכיכר החדשה.
יצאתי ממנה עם הזמנה להופעה ובלי הרישיון שביקשתי", הוא צוחק. "הרישיון הגיע אחרי הופעת הסולו ומאז אנחנו מנגנים מוזיקה לטינית וקטעי ג'אז".
לא מפריע לך לנגן ברחוב?
"אין לי שום מגבלה רגשית לנגן ברחוב ושאנשים יחשבו שאני מסכן. אמא שלי, לעומת זאת, העירה לי שהיא חוששת ש'הפציינטים יראו אותך ויחשבו שאתה קבצן'. אבל גם כשחייתי בארצות הברית והתפרנסתי כפסיכולוג - ניגנתי.
"אני רואה בנגינה ברחוב סוג של תרומה לקהילה. המוזיקה באה לשפר מצב רוח, לשמח קהל. אנשים ניגשים אלינו, עומדים, מקשיבים ומדברים. בגילי כבר לא אהיה כוכב רוק, נחמד לי בסמילנסקי פינת קראוזה".
מה אתה יותר, פסיכולוג, או נגן ואיש מוזיקה?
"פסיכולוג זה הרישיון המקצועי שלי והתואר האקדמי. לא נולדתי למשפחה רגילה ואני חש מחויבות מוסרית לשמח. לו הייתי נולד למשפחה אחרת בלי חוויות וזיכרונות שואה ומוות, הייתי אומן, סופר, משורר, פילוסוף, שחקן, משהו כזה. את חיי אני מנהל על פי שלוש האמונות שלי: היה נחמד לעצמך ולאחרים, עשה כמיטב יכולתך כדי שלא תרגיש אשם ואמור אשר על ליבך, אבל בלי להאשים. זו דרכי אל האושר".
