דן שפירא, שחקן וזמר משחק בהצגה זאבים שמוצגת בימים אלה בהיכל התרבות בנתניה. במקביל הוא משחק בהצגה 'אוייב הציבור', ומופיע ב"מופע בין כוכבים", בו ההוא שר על הבמה עם ארבעה נגנים את שירי גדולי הזמר הישראלי שהיו ואינם. "הנוער לאר מכיר את האומנים האלה, וזה עצוב, בארצות אחרות הנוער מכיר את אבות תרבותו. לקחתי על עצמי מהמקום שלי כאומן לעשות הכרות מחודשת לנוער עם גדולי הזמר שלנו, וחוץ מזה זו הזדמנות שלי לשיר,ואני מאוד נהנה מזה" הוא אומר. בראשון הקרוב עולה תוכנית חדשה שלו בערוץ 20 שנקראת 'סלפי ירושלים', מעין מרוץ למיליון בעיר העתיקה שחושף את המקומות ההיסטוריים בירושלים. בין כל אלה הוא עצר לראיון בלעדי עם מיינט נתניה.
ההצגה "זאבים" רצה כבר קרוב ל200 הצגות, ברכות.
"לגמרי כיף. זה הקסם בתיאטרון. כל ערב הוא חוויה מחדש. זה לא על אוטומט. לפעמים אני בוכה במונולוג ובערב אחר אני יכול לצעוק את העובדה שלא גילו לי סוד. גם לתיקי יש מונולוגים ולפעמים היא מתרגשת יותר או פחות. אנחנו חווים את סיפור כל פעם מחדש, והאמת היא שכשאתה יותר משוחרר מהעניינים הטכניים אתה יותר חופשי לשחק. גם קופץ לגובה יכול לומר לעצמו 'עוד פעם לקפוץ לגובה?' אבל זה לא ככה, הוא מתאמן כל החיים ומנסה לקפוץ כל פעם גבוה יותר מהפעם הקודמת. לפעמים הוא גם מצליח"
הקאסט של ההצגה מורכב משחקנים מוכשרים שממש נותנים נופך חדש וחיים לטקסט. איך זה לשחק עם השחקנים האלה?
"אי אפשר שלא להתחיל עם תיקי דיין. אני חושב שהיא אחת השחקניות הגדולות בארץ. יש לה יכולת מופלאה לשלב בין איכות דרמטיות ורגש, לבין טיימינג קומי. אין הרבה שחקנים שיודעים לעשות כזה חיבור נהדר, לשעשע את הקהל ולא לאבד את החיבור למשחק. היא עושה זאת בצורה מופלאה וזה תענוג לעבוד איתה כי בסופו של דבר שחקן לא עובד לבד הוא ניזון מהפרטנרים שלו וברגע שיש לידי את אלון דהן, יצחק חזקיה המופלא, תמר קינן ויוסי קאנץ אני נהנה ולומד מכל רגע. זה מחזה לשחקנים. לכל דמות יש מסע אישי שלה שנותן לשחקן מספיק חומר להתמודדות"
אתה משחק דמות שחצנית ומתנשאת שקשה שלא להתאהב בה, איך היה לשחק את הדמות הזאת? בתחילת דרכך לוהקת לדמויות שמבוססות על יופי חיצוני, אבל נראה שזה השתנה מאז...
"קצת נמאס לי מדמויות שחצניות, בטלוויזיה אני כבר לא הולך לאודישנים בתפקידים כאלה. שחקן מטבע אישיותו רוצה להיות מודולארי, יש לנו חלקים וגוונים ואזורים ולפעמים יש נטייה לעשות תפקיד אחד או שניים ואז ממשיכים לדמיין אותך באזורים האלה. שחקן תמיד רוצה להתרחב ולעשות עוד דברים. שיחקתי מצד אחד את זוהר ארגוב, המזרחי 'הערס' ומצד שני את רומאו המאהב השרמנטי ומצד שלישי רוצח נאצי, וזאת השאיפה.
"אבל במקרה הזה השחצנות היא מעניינת. הדמות שלי נכתבה קצת בהשראת נתניהו, והתרבות הפוליטית האמריקאית. יש פה שילוב של ארץ ישראל השלמה וזכות הקיום היהודית שלנו פה אבל מזווית אחרת של השיח הבינלאומי. זה גם מה שביבי עשה, מצד אחד יש בו משהו ימני מובהק, בית"ריסטי, ומצד שני הוא מצליח לשחק את המשחק הבינלאומי. גם עם ישראל מצד אחד שונא את ביבי, מלך ישראל, ויש שקוראים לו מושחת, ומצד שני את רואה שבכל בחירות הוא נשאר ראש הממשלה שלנו. הדמות שלי ממש כמוהו, מצד אחד לא אוהבים את הביטחון העצמי המופגן הזה ומצד שני אתה חייב לאהוב אותו. אומנם הוא אגואיסט ומתנהג כמו בן יחיד בעולם, בוגד באשתו וחוזר עם הזנב בין הרגליים ועוד כובש את הבחורה שאחיו מאוהב בה, אבל הוא מישהו שניתן להאמין שיוביל אותך, אתה רוצה מישהו שינהיג את המדינה עם ביטחון, בעוצמה. יותר מדי סולידריות חברתית זה לא מספיק היום, זה עולם שדורש משחקי כוח. תראי מה שולט היום העולם? טראמפ, ביבי ופוטין. שקרים וכוח. עצוב שהעולם הלך לכיוון הזה בעיני. אבל זה העידן המודרני ואין מה לעשות כרגע, עד שיגיע מנהיג שיגיע שיעשה שינוי".
ההצגה מעלה לשלטון מנהיג ימיני, מתנועת בית"ר, בקהל נשמעו לחישות שזה מתאים לציבור הנתנייתי שמאופיין כבעל דעות ימניות יחסית במפה הפוליטית
"זה מאוד עניין. גם ימניים וגם שמאלנים וגם אנשי מרכז יכולים להתחבר אל ההצגה לדעתי. אם אתה ימני ואתה מאמין בדרך של ארץ ישראל השלמה אז בסופו של דבר כשנגמר המחזה וברור שהמנהיג הוא בית"ריסט מובהק אתה גאה כי "לקחנו את הבחירות!". אם אתה שמאלני אז אתה מזהה את מסכת השקרים שעומדת מאחורי המנהיג, הוא שונא את אביו, המנהיג הנערץ, אך על הבמה הוא אומר כמה אהב אותו, כי זה מה שפונה לקהל שלו. אדם שמאלני שיצפה בזה יראה את זה כאירוני. לכן המחזה מצליח בארץ, הוא פונה לכל הקהלים, קיבוץ, מרכז. אני חושב שכולנו בישראל, קצת מטייחים פה ושם ובסוף עושים את הדבר בעלמת עין. ישראלים מזהים את זה גם בהצגה הזאת".
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
"במקביל אני משחק ב"אויב הציבור", זה עיבוד שכתבתי יחד עם יונתן אסתרקין להצגה של הנריק איבסן. מדובר בעיבוד מודרני למחזה קלאסי ושם אנחנו מתעסקים בהון - שלטון -תקשורת, והקהל נהיה חלק אינטראקטיבי בהצגה. ההצגה מובילה לדיון סוער כשהשחקים יושבים באולם כמו בתוך דיבייט והדיון הזה הוא אלתור, השחקנים מגיבים לקהל שקובע בעד מי הם".
איך הגעתם לבימוי החדשני הזה? האם זה עתיד התיאטרון?
"אנחנו שני חברה צעירים יחסית למדנו יחד והיה לנו חלום לעשות תיאטרון אחר, לשבור את המוסכמות ולהשתמש בכוח של המופע החי, להביא את הקהל להיות חלק מהחוויה. המסה של מי שמגיע לתיאטרון הם בני 50. בדור שלנו, הצעיר יותר, זה רק כשאמא קונה כרטיס... אז מה יהיה עוד 30 שנה?! צריך לאתגר את הקהל שלך, כי זה חשוב שהמדיום לא ידעך, כמו האופרה למשל.
תיאטרון צריך להיות מצחיק ומשעש ומצד שני להעביר מסר חברתי נוקב. זה אמור לעורר מחשבה. מי המנהיגים שלנו? מה עומד מאחוריהם? מה אני חושב עליהם? זה משהו שאמור להיות בתיאטרון אחרת אפשר להישאר לראות טלוויזיה.
מנהלי התיאטראות צריכים להזמין הצגות שלא ידברו רק למבוגרים, לעשות משהו יותר מודרני או אחר, הם יכולים להיבהל מזה, זה סוג של ביצה ותרנגולת. אני שמח שהקאמרי נתן לנו את הבמה, ומקווה שההצגה הזאת תצליח וגם איתה נצא מתל אביב ולהגיע לנתניה".
