שרון ליפקין-בן זכרי (49) ממושב אורות נולדה נמוכת קומה, ותמיד ידעה שהיא לא כמו כולם, לפחות כלפי חוץ.
"אמא שלי ז"ל ניסתה להכין אותי עוד מילדות לאתגרים שיהיו לי בגלל המראה החיצוני שלי", מספרת ליפקין. "היא דאגה לחזק את כושר הביטוי שלי כדי שיהיו לי כלים להתמודד עם מי שילעג לי".
ההכנה המוקדמת אומנם לא מנעה מהילדים בבית הספר ללעוג לה, מהצבא לסרב לגייס אותה ומההורים של בני זוגה לשעבר להרים גבה כשפגשו אותה לראשונה, אך בזכות המודעות הגבוהה שלה הצליחה ליפקין להתגבר על הקשיים.
היא אמא לילד בן 8. "אני מאמינה שצריך לטפח את החוזקות של כל אדם כדי שהוא יצליח לנווט בעזרתם את דרכו בחיים", אומרת ליפקין, שמקדישה את רוב זמנה לקדם את השיח על שונות בקרב תלמידים ומבוגרים. "בהרצאות שלי אני מתמקדת בעיקר בשני מסרים: 'ואהבת לרעך כמוך' ו'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך'".
הילדה הכי קטנה בהפסקה
ליפקין היא היחידה במשפחה שנולדה נמוכת קומה. בשנים הראשונות היא הייתה מוגנת בתוך המסגרת הקהילתית של המושב ולא הרגישה את השוני לעומת החברים ובני המשפחה. המשבר הראשון הגיע כשעלתה לכיתה א'. "פתאום שמתי לב שכולם גבהו ורק אני נשארתי כמו ילדה בגן", היא מספרת. "ילדים התחילו לקרוא לי 'גמדה' ואני רק רציתי להיות רגילה, להיות כמו כולם".
3 צפייה בגלריה
שרון ליפקין-בן זכרי. "ילדים קראו לי 'גמדה' ואני רק רציתי להיות כמו כולם"
( צילום פרטי)
בכיתה ז', כשהיא עלתה לחטיבת הביניים, הפערים הפיזיים בינה ובין שאר התלמידים גדלו. כשהיא בגובה שיא של 1.30 מ' החליטו הוריה שהגיע הזמן לבחון את האפשרות לעבור ניתוח כדי שתגבה. "ממש חששתי מהניתוח ולא רציתי לחשוב על זה אפילו", היא נזכרת. "העברתי את כל הילדות שלי בבתי חולים והדבר האחרון שרציתי זה לעבור שוב בדיקות וטיפולים פולשניים. גם פחדתי שהניתוח לא יצליח ושאני אתאכזב".
ההורים התעקשו וליפקין הסכימה ללכת לרופא ולהקשיב למה שיש לו לומר. "בבית החולים פגשתי נער שעבר את הניתוח והוא שכנע אותי שכדאי לי לקחת את הסיכון", היא מספרת.
בין כיתה ז' ל-ט' עברה ליפקין שני ניתוחים שהיו כרוכים בהרבה כאבים ובתהליך שיקום ארוך. בסופו של התהליך היא גבהה בכ-20 ס"מ והיום היא "מתנשאת" לגובה של כ־1.53 מ'. "היום אני אומנם בגובה של נשים נמוכות רבות, אבל מידות הגוף שלי לא פרופורציונליות", מסבירה ליפקין. "למשל, הידיים שלי יותר קצרות מהרגליים".
מטפסת על ארגזים בסופר
כשהתבגרה הבעיות של ליפקין לא נגמרו. בצבא סירבו לגייס אותה והציעו לה להתנדב. ליפקין, שרצתה כל כך להיות כמו כולם, נלחמה במערכת כדי להתגייס ולהיות חיילת מן השורה, והצליחה. באזרחות חיכו לה אתגרים חדשים. לא כל המעסיקים הצליחו להתעלם מהמראה החיצוני השונה שלה. אלה שנתנו לה הזדמנות גילו עובדת מצטיינת ומסורה.
"אני אשת מכירות מעולה", היא מעידה על עצמה. "עבדתי כנציגת מכירות בסופר פארם שם מעניקים הזדמנויות תעסוקה שוות לכולם. עבדתי שם אפילו כדיילת יופי במחלקת קוסמטיקה. לעומת זאת, באחד המרכולים אליהם ניסיתי להתקבל כנציגת מכירות המנהלת נתנה לי הרגשה שעברתי בהצלחה את הריאיון, אבל לא התקשרה אליי מאז. רק אחרי שהתקשרתי מספר פעמים הם הודיעו לי שלא התקבלתי".
היום היא כבר מסודרת מבחינת תעסוקה: ליפקין נוסעת ברחבי הארץ כדי לשתף בסיפורה האישי, מלמדת בבתי ספר ומעבירה חוגי יצירה במועדון קשישים בקרית גת.
"יש לי ידיים קטנות, אבל אני עושה יצירות גדולות", היא אומרת. בנוסף היא מפעילה דף פייסבוק בשם "מדברת יותר מהגובה שלה" באמצעותו היא מייעצת ומסייעת למי שפונה אליה.
איפה את נתקלת בקושי בתור נמוכת קומה?
"בסופר אני לא מצליחה להגיע למוצרים שעל המדפים הגבוהים ומטפסת על ארגזים. גם בנהיגה קשה לי לפעמים בגלל הידיים הקצרות שלי, אבל אני לא נותנת לזה לשבור אותי".
השנים חישלו אותה ולעומת הנערה חסרת הביטחון שהייתה, ליפקין היא אמא לביאה. "אני מגוננת על הבן שלי ובאחת הפעמים התערבתי כשמישהו פגע בו", היא מספרת.
"אחד הילדים לעג לו כי אמא שלו 'גמדה'. הלכתי לבית של אותו ילד ושוחחתי איתו ועם אמא שלו, אבל הפעם ממקום של כוח ולא ממקום של חולשה".
ליפקין ובן זוגה עברו הרבה בדיקות וטיפולים כדי להביא לעולם את בנם אלירז. "עשינו מה שאפשר כדי לוודא שהתסמונת של נמיכות הקומה לא תעבור אליו בתורשה", היא מסבירה.
בכלל, המסע שלה לזוגיות והקמת משפחה יכול לספק חומרים לסרט באורך מלא. בטור אישי שכתבה באתר "תושווים" היא סיפרה על כל "הצפרדעים" שהייתה צריכה לנשק עד שמצאה את הנסיך.
קראו גם:
ליפקין מספרת על הדייטים שנעלמו אחרי שפגשו אותה במציאות, על התירוצים היצירתיים ששמעה מגברים שניסו להיפרד ממנה ועל המבטים המופתעים שקיבלה מההורים של הפרטנרים שלה.
בסופו של המסע היא הכירה את בעלה יעקב באתר היכרויות שמיועד לאנשים עם מוגבלות רק כדי לגלות כי הם מתגוררים לא רחוק אחד מהשנייה. "אפילו למדנו באותו תיכון", היא מספרת. "שנה אחרי שנפגשנו התחתנו ויש לנו בית שמח".
בדיעבד, את מתחרטת שעברת את הניתוח?
"לא, אני שמחה שעשיתי את הניתוח. אני מרגישה שהוא עזר לי לתפקד כרגיל כמו הנהיגה למשל. בכלל, ההתמודדות עם האשפוזים, הכאבים והשיקום חישלו אותי והוכיחו לי שאני יכולה להשיג כל מה שארצה".
