"כחודש אחרי שהגענו לנתניה ובמהלך ימים רבים בהם עיכלנו את הזוועות, נפתח במלון חוג ציור. התחלנו לצייר פחות את הכאב ויותר את הדברים שנבעו משיקום ותקווה. יש הרבה ציורים של אור וצבעים, למרות מה שעברנו".
כך אומרת ענבל הונוולד, אחת ממפוני קיבוץ עלומים שבעוטף עזה, השוהים מאז השמונה באוקטובר במלון לאונרדו פלאזה בנתניה, שיצירותיה מוצגות בתערוכה 'מדברים מהלב - המסע מהחושך לצבעים'.
קראו גם:
הפינוי לנתניה
התערוכה המפתיעה בתכניה ובצבעוניותה הושקה בגלריה העירונית בנתניה ומוצגות בה כ־50 עבודות של 12 בני ובנות הקיבוץ שלא ציירו בעבר, אולם במהלך שהותם בנתניה הלכו והתגלו כישוריהם האמנותיים.
בתערוכה שנפתחה ביום ראשון שעבר, הסבירו בני הקיבוץ, אנשי הציונות הדתית, על המסע שלהם מהתופת לתקומה וכתבו: "המסע התחיל בהרבה חושך, אימה וכאב כשעשרות מחבלים נכנסו לקיבוצנו ורק כיתת הכוננות שנלחמה בחירוף נפש, מנעה כניסה המונית לבתינו. היינו סגורים בממ"ד עשרות שעות. בקיבוץ נרצחו 23 עובדים תאילנדים ונפאלים וביפין ג'ושי, סטודנט מנפאל, עדיין חטוף בעזה. רק למחרת בשעות אחר הצהריים עלינו על האוטובוסים ונסענו אל הלא נודע.
"הגענו בערב לנתניה ופגשנו אנשים נפלאים שעזרו לנו וקיבלו אותנו בחום ובאהבה".
הונוולד מציגה בתערוכה עבודות בהן ציירה את המכתש ליד עלומים ואת הכלניות האדומות שפרחו מסביב, שם לדבריה נהגו לטייל. ”בשבת ההיא כששהינו יום וחצי בממ”ד, לא היה לנו מושג מה מתרחש בחוץ. לא ידעתי מה קורה בבארי ולא שמענו על הנובה. לא הדלקתי טלוויזיה, אני שומרת שבת".
על התערוכה היא אומרת: "ניגשתי למזל קוטי, אוצרת הגלריה שלנו, והצעתי לה את הרעיון, וכך זה התגלגל".
חנה הונוולד, אמה של ענבל, ממייסדות קיבוץ עלומים, מדברת על הניתוק מהבית: ”אני מאד מתגעגעת הביתה אבל מצד שני כאן יש שקט. 'צבע אדום' לא חדש לנו, כשבתי התחתנה לפני 20 שנה היה מבצע בעזה ועם שמלת הכלה והזר היא הלכה לתותחנים שהיו שם וביקשה שבין שש וחצי לשבע וחצי לא יהיו בומים ובאמת היה שקט לשעה. כבר שבע פעמים יצאנו מהקיבוץ כשהצבא ביקש לפנות אותנו. אנחנו מאד מקווים שהפינוי הזה יהיה האחרון שלנו. אני בת קיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן, שם נולדתי ישר למקלט. בשנת 1966 כשהייתי בת 20 ירדתי דרומה להקים את קיבוץ עלומים ואחר כך פרצה מלחמת ששת הימים ומאז כל עשור יש תרגילים ומבצעים, אבל הפעם חטפנו מכה שאנו מקווים שלא נדע עוד כמוה".
איך מצאת עצמך מציירת?
"לקחתי על עצמי כאן את נושא האחריות על החוגים. התחלתי לצייר וגיליתי שזה נעים ומהנה. ארגון הג'ויינט הביא לנו שפע של צבעים ומכחולים ולטעמי זה מאד עזר גם בתהליך הריפוי". הונוולד סיפרה כי מעבר לטראומה שחוותה בקיבוץ שלה, נוספה לה דאגה מרכזית: ”בתי נירית הונוולד היא האחות של קיבוץ בארי.
4 צפייה בגלריה
ענבל הונוולד: ”בשבת ההיא כששהינו יום וחצי בממ”ד לא ידעתי מה קורה בבארי ולא שמענו על פסטיבל הנובה. לא הדלקתי טלוויזיה כי אני שומרת שבת"
(צילום: יאיר שגיא)
"אנחנו קיבוץ דתי ומי פותח טלויזיה וטלפון בשבת? אבל על הבוקר קיבלנו טלפון שנירית יצאה למרפאה ועדיין לא יודעים מה איתה. רק בשעה שתיים היא סימסה לנו 'אבא ואמא יקרים מאד אוהבת אתכם. יש כאן קרב גדול'. כתבנו לה תתפללי, תגידי הרבה תהילים. במוצאי שבת קיבלנו טלפון שהם כבר יצאו מהקיבוץ. בארבע הצבא נכנס לבארי, הוציאו אותה עם פצוע שטיפלה בו. הם הסתתרו בין השיחים ועם החולצה שלו היא חבשה לו את הרגליים.
"לפני כחודש נסענו לשם לציין את יום הולדתה ואין מי שלא חילק לי תשבחות עליה אבל אני ראיתי את העיניים שלה, שהיא עוד שם. אמרתי לה נירית העיניים שלך, המבט שלה זה משהו שקשה להסביר".
"פתחנו גנים במלון"
יפעת יגל, אמנית נוספת המשתתפת בתערוכה, שהתה מחוץ לקיבוץ בשבת השחורה: ”בעלי הוא דובר הקיבוץ והיינו ביוון באותה שבת. בקיבוץ נשאר הבן שלי עם ארבעה ילדים, אחי, חברים שלי וכל הקהילה. המיילדת שלנו טיפלה בפצועים מתחת לשולחן אוכל שלה כשאת הפצועים פינו באומץ מטורף חברי כיתת הכוננות".
על קבלת הפנים בעיר היא מספרת: "דאגו לנו להכול, מסכין גילוח עד סוודר. אני מזכירה רפואית ופתחנו אחרי שבוע מרפאה בחדר שלי במלון. הרופא הגיע אלינו והאחות, המרפאה מתפקדת עד היום וגם 'כללית' נתניה הורידה את הירח בשבילנו".
ענבל הונוולד, גננת במשרד החינוך סיפרה כי נפתחו גם גנים: ”פתחנו גנים במלון איילנד, הוקם בית ספר בשם יובל, עם צוות מעלומים בלבד, לאחר שמשרד החינוך נתן אישור".
יש געגוע לעלומים?
יגל: "אחרי פסח 25 משפחות חזרו. מי שנשארו עשו זאת כדי שהילדים יעברו חופש בנחת ולא עם קולות מלחמה מסביב. הגענו מאזור מלחמה, בומים ורעש, ונתניה היא כמו ארץ אחרת".
לדברי יגל בתערוכה הציגה עבודות צבעוניות ומלאות חיים: "לא ציירתי טראומה, ההיפך, אלו היו רגעים שהוציאו אותנו מהחושך, וכשאתה מצייר אתה לא נמצא בתוך המחשבה. לפני כן היה לנו חוג 'יומן ויזואלי', שם הוצאנו הרבה כעסים ושאלות. אנשים ציירו דף שחור עם נקודות אדומות. במקום שהכלניות פורחות, כיום פורחות אנדרטאות. כל הכבישים שלנו היה מלאים בנרצחים. 'הדרום אדום' הפך דרום אדום אחר. כואב יותר. אתה יוצא מהקיבוץ ולא מאמין שזה היה ליד כל כך, או בבית שלך. תמיד אמרו לנו 'הם לא יכולים להגיע אליכם', והנה פתאום הם עברו את הגבול. את המקום הכי מוגן פרצו לנו והחשש עדיין קיים".
יש לציין כי מינהלת מרכז העיר, בראשותה של עלוית פרויינד שותפה למיזם ומי שניצחו על תהליך היצירה של המפונים היו המדריכות המתנדבות מבל פיינר וסימון שטרית. "אני מציירת, אשת חינוך וטיפול. מאז שיצאתי לפנסיה אני מטפלת CBT (סוג של טיפול פסיכותרפי ממוקד מטרה ומוגבל בזמן) במרכז למניעת אלימות בנתניה בהתנדבות", אומרת פיינר, "איך שהתחילה המלחמה יצרתי קשר עם הרווחה לראות איך אפשר לסייע. בשלב מסוים אמרו לי שרוצים קצת להעסיק את המפונים ולפתוח חוגים. נתנו לנו מקום למטה במלון, גייסנו אנשים שיבואו ולאט לאט התחילו לבוא באופן קבוע ונוצרה חבורה מדהימה שחלקם אמרו לי 'אנחנו לא יודעים לצייר'. עודדנו אותם להגיע כמקום מפלט, לשעתיים של מצב רוח טוב. בהדרגה האמנות החלה לדבר אליהם והם גם נפתחו והחלו לספר קצת. לא התכוונו לחוג טיפולי, רק להפוגה ואסקפיזם. אבל אפשרנו למי שרצה להיפתח לספר ולדבר והיינו אוזן קשבת ומחבקת עבורם".
אפשר לחוש את הכאב שלהם דרך העבודות?
"הציורים כולם סופר אופטמיים. גם אם ציירת או שתיים ציירו את הדרך מהקיבוץ לפני ואחרי, זה היה בצבעים אופטימיים. בפסח אמרו להם שאין חוג כי מנקים את המלון והם התאכזבו. אז לקחתי אותם אלי הביתה לצייר. זה הפך להיות כמו משפחה”.
שטרית, מרפאה בעיסוק, מציירת, אמא לארבעה ילדים וסבתא לשישה סיפרה על העוצמות של הציירים המפונים: ”ביצירות יש הרבה עוצמה. חוץ מלאחת, לאף אחד לא היה רקע בציור, ולמרות זאת, גילינו אנשים סופר מוכשרים, בגלל זה עשינו תערוכה. הרבי מליובביץ' אמר שמכל חושך, טרגדיה ואתגר אפשר למצוא דברים חיוביים. אני דור שני לשואה. כל המשפחה של אבא שלי נספתה והוא תמיד רצה לחיות בשמחה ובאופטימיות. זה מתחבר מאד למה שקרה כאן עם התערוכה".
המציגות בתערוכה מדגישות כי "החוג היווה מעין מסע טיפולי, בזכות אנשים טובים, המדריכות פיינר ושטרית שהחדירו בנו את האמונה שאנחנו יכולות. אנו מודים למלון לאנרדו פלאזה ולגילה גלעדי ואיילת שמיר נציגות העירייה ותודה לג'ויינט על מימון חוג זה וחוגים נוספים. וכמובן הכול נעשה בתחושת הודיה לקב"ה שנתן לנו באותו היום את החיים במתנה".
