קטרינה קובה (32) מנתניה, אם לשתי בנות, עלתה לישראל מרוסיה לפני כ-4 שנים. יחד איתה עלה המקצוע שרכשה בבריאנסק: אדריכלית ומהנדסת. אבל היא החליטה לחולל מהפך בחיים - למדה שפה לא מוכרת, השתלבה בארץ זרה וגם בחרה בקריירה חדשה.
"החלום לצייר תמיד היה קיים, אבל כשעלינו ועברנו את הקליטה זה כבר ממש בער בי", היא מספרת. "למזלי, במשרד העלייה והקליטה בנתניה התגייסו לעזרתי. הפעם האחרונה שציירתי היתה כשלמדתי באקדמיה להנדסה וטכנולוגיה ברוסיה, אבל לחיים היו תוכניות משלהם – חתונה, ילדים, עבודה, פרנסה. כשהגעתי לארץ, הקושי להתחיל חיים במדינה החדשה הוביל אותי אל הציור: הבאתי איתי סט קטן של צבעי גואש לילדים, וכשהתחלתי לצייר זה השרה עליי פתאום רוגע. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני לא רוצה לשבת כל היום במשרד ליד מחשב".
לקחת את הסיכון
הרצון ללכת בעקבות התשוקה לצייר התנגש בצורך לעבוד, להרוויח כסף ולשלם הלוואות. קובה עבדה כמהנדסת, "במשרד נוראי במרתף, בלי אוויר ובלי אור שמש", היא מספרת. "סבלתי ממיגרנות ומבעיות בצוואר, וגם בעלי עבר באותה תקופה ניתוח ולא עבד, מה שהרחיק עוד יותר את החלום. באיזשהו שלב הבנתי שגם אם זה יקשה עלינו כלכלית, אני חייבת לקחת את הסיכון. עזבתי את העבודה והתחלתי לצייר".
את הציורים הראשונים מכרה קובה בשוק האומנות ב-80 שקל לציור. "ציירתי על חולצות ותיקים, שלצערי לא נמכרו במיוחד, אבל זה רק דרבן אותי להמשיך לחפש כיוון אחר, שיצליח. ככה הגעתי לציורים על ארונות החשמל בעיר. בהתחלה עשיתי את זה בחינם. התחלתי עם ציור של ילדה עם כלב מול השקיעה על הארון שליד הבית במרכז העיר. כשציירתי אנשים עצרו, החמיאו וצילמו. בהמשך עברתי לארונות חשמל נוספים".
קראו גם:
מכאן החלה עבודה סיזיפית, שכללה עליות, מורדות ואכזבות. היא למדה הוראה וטיפול באומנות וחיפשה לקוחות שיהפכו לתלמידיה. "היום אני מבינה שלאורך כל השנים זה היה החלום האמיתי שלי. רציתי לצייר ולעזור לאנשים ולא לעבוד מול מחשב. לשמחתי הגשמתי אותו. היום אני מציירת לאנשים לפי הזמנה ומקבלת השראה מכל דבר, בעיקר מהעובדה שאני עושה את מה שאני אוהבת".
מה החלום הבא?
"לפתוח סטודיו משלי, שבו אטפל באומנות".
