ניב אורטל לוחם בהנדסה קרבית ורכז ומורה למוזיקה בבית ספר איש שלום, חזר משירות מילואים ממושך עם בטן מלאה על הנעשה במדינה. מאיר סלאמה, מורה למתמטיקה, הבטיח לעצמו אחרי חודשים ארוכים של לחימה לשים את כל הוויכוחים הפוליטיים בבית ספרו בצד. מורים לוחמים.
קראו גם:
"יש בי המון כעס ואכזבה"
ניב אורטל (29), נשוי, רכז מוזיקה ומורה למוזיקה ב'איש שלום', כפר יונה
בצה"ל: "גויסתי ב-8 באוקטובר, ובסוף החודש נפצעתי וחזרתי לפעילות ביוני האחרון. שוחררתי לפני יומיים. אני לוחם בהנדסה קרבית ותפקידנו היה להיכנס ולפוצץ מבנים, מנהרות, פירים וכדומה בעזה. לחמנו בצפון הרצועה באזור שנקרא בית חנון. אחרי שנפצעתי החברים שלי לחמו בחאן יונס וברפיח. כשהתגייסתי שוב ביוני זה היה כדי להילחם ברפיח".
רגע קשה: "אני סמל מחלקה, ובכניסה הראשונה נשכחתי יחד עם עוד שישה חיילים במגנן - זה אזור שמרימים סוללות חול כדי לשמור על החיילים בפנים. יצאנו למתקפה והתפצלנו משאר המחלקה וללא יודעין השאירו אותנו לבד לגמרי. זה היה אירוע מאד קשה ושלושה חיילים נכנסו להתקף חרדה. יום שלם, משש וחצי בבוקר ועד עשר בלילה. התמודדתי שם עם המון דברים. מדובר באירוע שיצר הרבה בלאגן וחוסר אמון".
קבלת הפנים בבית הספר: "בכניסה הראשונה לימדתי בחט"ב עתיד בכפר יונה. היחס היה מדהים. איך שיצאנו מהשטח קיבלתי עשרות הודעות ממורים ותלמידים. יש תלמידים שלי שלימדתי אותם לנגן בהרכב והכינו לי שיר והיה מרגש מאד. בדצמבר התחלתי לעבוד בתיכון וכשהתלמידים שמעו שביוני אני חוזר ללחימה היה מדהים. כל הזמן שאלו מה איתי. יש לי יחסים מצוינים עם התלמידים שלי".
האם משהו השתנה בך בעקבות המלחמה: "אני לא בנאדם שלילי בשום צורה ולא אחד שמפחד. בשום צורה אני לא אומר לתלמידים שאני לא בוטח במדינה שתשמור עליהם, להפך. פטריוטיות וציוניות הם עדיין חלק גדול ממני. עם זאת, יש בי המון כעס ואכזבה כי בשונה מהמון אנשים אני יודע איך נראים מפקדי המחר, ואני מאוכזב וכואב על מה שאנחנו צריכים להתמודד איתו. בבחירות הבאות אין לי שום חשיבה על מפלגה שהיתה כבר בכנסת, אני מרגיש צורך מאד חזק להתחיל מחדש. אני לא רואה היום איש עם יכולת להביא המדינה למקום טוב יותר".
"אחרי הלחימה שמתי את הוויכוחים הפוליטיים בצד"
מאיר סלאמה (37), מורה למתמטיקה, ב'איש שלום', כפר יונה. גרוש פלוס שניים.
בצה"ל: "רס"מ בהנדסה קרבית, חטיבת ביסל"ח גדוד 749. גוייסתי ב-7 באוקטובר, עשיתי שלושה סבבי לחימה ובקרוב אצא לרביעי. בשני הסבבים הראשונים הייתי עם הגדוד שלי, הראשון בעזה והשני בצפון. בסבב השלישי התנדבתי בגדוד שריון, שהיה בעזה. עכשיו אני צפוי לחזור עם הגדוד שלי לעזה. בסבב ראשון היינו בעזה כשלושה חודשים, היינו במסדרון נצרים, סגעייה ובאלבוריג'. זה היה תמרון קרקעי. בסבב שני, היינו בצפון בבית הלל, בסבב השלישי היינו במסדרון נצרים - סה"כ 190 ימים".
רגע קשה: "ה-7 באוקטובר, כשיצאתי מהבית, מבחינת הילדות. הגעגוע, הדאגה, זה שלא ידעו לאן אני הולך. אני בעצמי לא ידעתי. רק אחרי שבוע אמרו לנו שאנחנו יורדים לעזה. בהתחלה היציאות היו לכמה שעות בלבד, אז הקטע של הגעגוע לילדות היה קשה. עוד אתגר היה בחזרה לעבודה, תקופת ההסתגלות אחרי השירות. היה קשה לחזור לשגרה ועד היום זה קצת תופס אותי. אני צפוי להתחיל את שנה"ל לשבוע, ואז חוזר למילואים עד סוף החגים".
קבלת הפנים בבית הספר: "קיבלו אותי ממש בהתרגשות. הייתי גם מחנך של י"ב באותה תקופה והייתה דאגה מחממת לב של התלמידים שלי. כל הזמן שלחו לי הודעות והתקשרו, וככה גם המורים וההורים. כשבאתי לבקר קיבלו אותי בצורה נוגעת ללב, שהראתה את כל הדאגה והגעגוע".
האם משהו השתנה בך בעקבות המלחמה: "אחרי הסבב הראשון חזרתי הביתה ופשוט לא יכולתי לשמוע יותר פוליטיקה. זה לא עניין אותי, התנתקתי מהכל. חיפשתי את המחבר בין כולם. בבית הספר לפני המלחמה היו לנו לפעמים דיונים ו-ויכוחים פוליטיים, שהגיעו למקומות לא כל כך נעימים. אחרי הלחימה שמתי את הכל בצד, וחיפשתי רק את המחבר והמאחד שיש בכולנו. רק את האחדות".
