תושבי מרכז העיר ציינו לאחרונה סופו של עידן. אחרי 46 שנים, חנות הספרים של סימה אדרי ברחוב שער הגיא במרכז העיר, שלא נשאה מעולם שם רשמי אך הייתה מוכרת לכל בתור "הספרייה של סימה" - נסגרה.
3 צפייה בגלריה
סימה אדרי בחנות הריקה. "רק רציתי לפרנס את הילדים, שיהיה להם טוב, וברוך השם, לא היה חסר להם כלום"
(ראובן שוורץ)
אדרי בת ה-83, החליטה לתת במתנה את כל תכולת החנות - 3,000 ספרים, לכל מי שירצה בכך. אך בזמן שתושבי העיר ומאות לקוחות לשעבר נטלו מכל הבא ליד ממדפי החנות ששירתה את העיר במשך חמישה עשורים, סימה ישבה בביתה, מתקשה להתמודד עם המחזה.
חנות שהיא בית
"כשנתנו את הספרים לכולם והחלטתי לסגור את החנות, לא יכולתי להיות שם, בתוך החנות, זה כאב לי מאוד", היא אומרת. "זו חנות שעומדת חמישים שנה בעיר. זה היה כמו בית בשבילי. אין בן אדם בנתניה שלא מכיר אותי או את החנות. שבעה ילדים גידלתי שם".
למה החלטת לסגור את החנות?
"רציתי כבר הרבה זמן. אני עייפה, עשיתי ניתוח לב, אני מבוגרת. הילדים שלי אמרו לי 'אמא, רק תבואי לכמה שעות ביום, רק בשביל לשבת, לראות אנשים', אבל לא רציתי. זהו, הספיק לי. גם עברתי קורונה, הייתי מאושפזת 15 יום בבית חולים. ברוך השם, תודה לאל, עברתי קורונה במצב קל. אבל בקורונה החלטתי - אני סיימתי לעבוד".
סיפורה של סימה יוצא דופן. היא עלתה לארץ מטנג'יר במרוקו יחד עם בעלה, שתי בנותיהם ובנה יוסי "קרלוס" בן החודשיים, שעם הזמן הפך לכוכב כדורגל בבית"ר נתניה יחד עם אחיו שכבר נולד בישראל, מומו אדרי.
המשפחה התמקמה בקריית שמונה, ולאחר מכן עברה לנתניה בעקבות קריירת הכדורגל של בעלה של סימה, שלום אדרי ז"ל, אך קריירת הכדורגל שלו בבית"ר נתניה נקטעה בעקבות תאונת דרכים קשה. לאחר שנים ספורות, פקדה את המשפחה טרגדיה נוספת, כאשר אב המשפחה נפטר, והותיר את סימה לפרנס את שבעת ילדיהם.
קראו עוד>>>
"לפני שפתחתי את החנות הייתי תופרת מדים לצבא", מספרת סימה, "בעלי לפני שנפטר רצה לפתוח לי חנות ספרים, כי אני הייתי קוראת הרבה, אבל בספרדית, לא בעברית. בעברית אני לא יודעת לקרוא ולכתוב. עכשיו אולי אני יודעת קצת מהטלוויזיה, אבל זהו.
"ולפני שהייתה לי חנות, היה לי דוכן בשוק ברחוב יהלום, אבל בעלי רצה למצוא לי מקום יותר מסודר. ואז אחרי שהוא נפטר, זו הייתה הפרנסה היחידה של המשפחה שלנו".
איך מנהלים חנות ספרים בלי לדעת לקרוא ולכתוב בעברית?
"היה לי חוש. אני לא יודעת לקרוא אבל אני יכולה לזהות את הספרים. הכרתי את כל הספרים שיש לי בחנות, בלי לדעת לקרוא מה כתוב שם".
במשך שנים גידלה לבדה שבעה ילדים, שהביאו לה לא פחות מ-28 נכדים ו-17 נינים, ופרנסה אותם ואת הוריה בכוחות עצמה. הילדים היו מבלים בחנות, עוזרים בה, וכשהם בעצמם הביאו ילדים, היו מביאים אותם לחנות ואפילו מחליפים להם טיטולים על דלפק החנות.
כששני הילדים של סימה, יוסי ומומו אדרי, הפכו לכוכבים עולים בקבוצת בית"ר נתניה, החנות הפכה למוקד התכנסות לשחקני הקבוצה, וסימה בעצמה הפכה לאמא הרשמית של בית"ר נתניה. משפחת אדרי ממשיכה לגדל דורות נוספים למגרש הכדורגל, וכיום שלום אדרי, שנקרא על שם סבו ז"ל, משחק בקבוצת הפועל חדרה.
"כשהייתי שחקן בבית"ר נתניה, כל יום היינו באים לחנות בבוקר, שותים קפה. שם היה המרכז של בית"ר נתניה", מספר יוסי, בנה של סימה ואביו של שלום, "אחרי אימון, היה מחכה לנו אוכל בבית. לא רק לי ולאחי, לכל השחקנים בקבוצה".
"הייתי באה עם צידנית מלאה בסנדוויצ'ים לאימונים ומשחקים", מוסיפה סימה, "בחנות כולם ידעו שאני אמא של יוסי ומומו. היו עוברים אנשים ליד החנות ואומרים לי 'סימה כל הכבוד, הבן שלך שם גול!'".
יש לך סיפורים מיוחדים שקרו לך בחנות?
"בטח. אני זוכרת שבעלי היה מביא ספרי סקס לחנות. יום אחד באה אליי לחנות אישה מאוד עשירה ושאלה למה אני מוכרת ספרי סקס, אמרתי לה שזה לא אני הבאתי, זה בעלי. היא הציעה לי 5,000 דולרים כדי שאני אעיף את הספרים משם. אמרה לי שהיא תביא עורך דין שיחתים אותי שבחיים לא אמכור ספרי סקס.
"אני אמרתי לה 'תשמעי, אני לא רוצה להיות קשורה אלייך, אני רוצה להיות חופשיה'. אז לא רציתי, ויתרתי על 5,000 דולרים. אחרי חודשיים, הרב שלוש שלח מישהו אליי לחנות, ואמר לי שהרב מציע שאני אוציא את הספרים. נתתי לו אותם, ואמרתי לו שייקח אותם החוצה וישרוף אותם. אם הרב אומר, אז אומר, אז לו נתתי חינם ולא לקחתי 5,000 דולרים".
אלוהים אהב אותי
מלבד היותה מוכרת הספרים הידועה בעיר, סימה הייתה ידועה בתור אישה אדיבה ונדיבה שמעניקה ספרים גם לאלה שאין ביכולתם לשלם עליהם. "היו באים הרבה חיילים ביום ראשון בבוקר לחנות, בדרך לבסיס", אומרת סימה, "היו אומרים לי 'תראי גברת סימה, יש לי עשרים שקלים. כמה ספרים אני יכול לקחת?'.
"הייתי אומרת להם 'תשאירו את העשרים שקלים בכיס, קחו כמה ספרים לדרך, ואת העשרים שקלים תשקיעו בקפה ועוגה בדרך לבסיס על חשבוני'. היו אומרים לי 'סימה, כפרה' ומנשקים אותי. גם אחרי שהיו משתחררים ומתחתנים, היו באים אליי כדי לקחת ספרים.
"הייתה לי ילדה שלמדה בבר אילן, דתייה, שלא היה לה כסף. אז היא הייתה לוקחת ספר, אומרת לי 'אני יושבת פה לקרוא קצת', הסכמתי, וככה היא עשתה במשך שנים כתלמידה. יום אחד היא נעלמה, לא באה יותר. אחרי הרבה שנים אני רואה יום אחד זוג דתי ברחוב, והאישה ניגשת אליי בדמעות, אומרת לי 'סימה, את לא מכירה אותי?'.
"זו הייתה אותה ילדה מבר אילן. בעלה אמר לי שהם גרים בארצות הברית, וכל יום היא הייתה מדברת עליי בשולחן האוכל, על זה שאני נתתי לה לשבת אצלי ולקרוא, כי בבית שלה היה אסור. לקחתי אז שלושה ספרים, נתתי לה, ואמרתי לה 'קחי, שתמשיכי לזכור אותי'".
מה השתנה בחמישים שנה בתחום?
"פעם הייתי מרוויחה הרבה כסף. ברוך השם אלוהים אהב אותי, והרווחתי כסף בשביל הילדים שלי. אני נשארתי אלמנה 42 שנה, ולילדים לא היה חסר שום דבר. היום אין כמעט אנשים. היו קליינטים, לא אומרת שאין בכלל, אבל בטח שלא כמו שהיה. מאז שהמציאו אינטרנט ומחשבים, אנשים כבר קונים וקוראים דרך מכשירים ולא באים לחנויות".
איך השתנה מרכז העיר?
"היום אין אנשים שעוברים אצלנו. חנויות מתחלפות כל הזמן. לא הולך לאנשים. פעם בתחנה המרכזית כולם היו באים אליי. היו מגיעים אליי אסירים מבית הסוהר שהיו באים לחופשות. תיירים. כולם היו מגיעים למרכז העיר. היום חנויות נסגרות ונפתחות כל הזמן, אין אנשים".
מה תזכרי הכי לטובה?
"את הפרנסה שהחנות נתנה. אני זוכרת כל ערב יום כיפור, היו באים ומרוקנים את החנות. לא היה אז מכשירים ואינטרנט, אנשים רצו לקרוא. אז בערב יום כיפור הייתי עושה 7,000 דולר בחצי יום כשדירה עלתה 15 אלף דולר.
"אני רק רציתי לפרנס את הילדים, שיהיה להם טוב, וברוך השם, לא היה חסר להם כלום. בטח שעצוב שהחנות נסגרת, אבל אני שמחה שהיא נתנה לי ולילדים שלי כל מה שהיינו צריכים. וזה הכי חשוב".
לעדכונים: חדשות נתניה
