בשבוע שעבר נפטר עמוס גוטליב (65), תושב נתניה, ממחלת הסרטן. גוטליב היה חייל ביחידת ספינות הדבור ונלחם במלחמת יום הכיפורים, בקרב מרסא תלמאת. המלחמה והקרב הותירו בגוטליב צלקות כואבות. למעשה, משהסתיימה המלחמה, השתנו חייו לחלוטין. גוטליב סחב איתו את זיכרונות הקרב הקשים, והם השפיעו על יכולתו לנהל את חייו. בחלוף השנים אף התמכר לסמים.
"היינו כמו ברווז"
קרב מרסא תלמאת נערך במפרץ סואץ, בלילה הראשון של המלחמה. ההיסטוריון מייק אלדר כתב בספרו על קרבות חיל הים, כי בַּקרב על מרסא תלמאת "דבורים לחמו כמו קומנדו". בקרב זה, שתי ספינות דבור שיבשו את הפעילות ההתקפית הימית של המצרים, דבר יוצא דופן, מאחר שספינות הדבור מיועדות לסיורי ביטחון שוטף, ואינן מנוסות בלחימה מעין זאת. ההצלחה של ספינות הדבור הושגה על אף המחדלים הרבים בקרב, שנבעו מפערי מודיעין ומהיערכות לוקה בחסר. במהלך הלחימה הופעלה אש כבדה על הכוח, שממנה נהרג הרצל אלמלם ז"ל, ונפצעו שמונה חיילים.
2 צפייה בגלריה
עמוס גוטליב. "בתקופה שהשתחררתי מהצבא, כל מי שפגשתי, הייתי מתחיל לספר לו על המלחמה, כאילו שזה עומד לי על קצה הלשון"
(צילום: אלבום פרטי)
סיפורו של גוטליב נחשף בסרט הדוקומנטרי "עמוס וטחינה", שיצר הבמאי אלון ויינשטוק. הסרט מלווה את גוטליב משנת 2004 ועד 2008, ומציג את הקשיים שעמם התמודד, את הקשר עם רבקה שהייתה בת-הזוג שלו בתקופה ההיא, את ניסיונות החזרה בתשובה ואת התמכרותו לסמים. מעל כל אלה ריחפו עננת המלחמה, וההתמודדות הנפשית שבאה בעקבותיה.
"בתקופה שהשתחררתי מהצבא, כל מי שפגשתי, ולא משנה מי, הייתי מתחיל לספר לו על המלחמה, כאילו שזה עומד לי על קצה הלשון", אומר גוטליב בתחילת הסרט. "אני רק פוגש מישהו שמוכן לשמוע, אני מספר לו".
מלבד גוטליב, מתראיינים בסרט עוד לוחמים שהיו איתו על הספינה, וכולם מספרים על קרב קשה ומורכב, שההצלחה בו מתוארת כנס. "ירו עלינו מכל הכיוונים... מטווחי אפס. אני ממש לא מבין איך לא חיסלו אותנו", מספר צביקה שחק, מפקד צוות הדבורים. נמרוד ארז, שהיה קצין על אחת הספינות, אמר: "היינו כמו ברווז שעומד ולא עושה כלום, ויורים בו... זה אירוע טראומתי מאוד".
אחד הכשלים בקרב היה העובדה שלא היו חובשים על הספינה. "מגורי הירכתיים, בלי להגזים, נראו כמו בית מטבחיים... ולא היו תחבושות ולא היה חובש בספינה", אומר בסרט עמי שגב, עוד קצין שהיה על הדבור. גוטליב סיפר, כי טיפל בחברו שנפצע מכדור בריאה, על אף שלא היה לו ידע בסיסי או ציוד: "אני ילד בן 18 וחצי... אני לא חובש, אני לא לוחם, מה אני עושה איתו?".
גוטליב אמנם חזר בשלום, אך הוא הלך ושקע לתוך הטראומה. "מי שעובר חוויה כזאת, לעולם לא יהיה בן-אדם. הוא אוטומטית הופך להיות נכה", אמר בסרט. גוטליב הוסיף, כי מיד עם שובו מהקרב, משהו השתנה בו, אך הוא לא טופל ולא חזר להיות כפי שהיה. הוא סיפר כי כל חייו הוא "תקוע במלחמה", והגדיר עצמו בשנים שאחריה כאדם חולה שלא רצה לחיות.
חלק מחבריו של גוטליב קיבלו צל"ש. בניגוד אליהם, גוטליב לא קיבל כל הכרה, דבר שהכאיב לו מאוד, עד יום מותו. הוא הרגיש כי בגלל הזיכרונות שלא מרפים ממנו, הוא לא מצליח להחזיק מעמד בעבודה ובזוגיות, והדרך לסמים הייתה קלה.
"זרקתם אותי לכלבים"
בשנת 2000 הגיש גוטליב בקשה למשרד הביטחון כדי שיכירו בו כהלום קרב, והתיק בעניינו נידון במשך כמה שנים. בשל הזמן הארוך שהמתין, החליט גוטליב להגיש תביעה גם לביטוח הלאומי, וזה הגדיר אותו כבעל 50% נכות. במשרד הביטחון ניאותו לבסוף להעניק לו 10% נכות, אך עם זאת אמרו לו, כי עליו לבחור מי הגוף שממנו יקבל את הקצבה ואת הטיפול. היות שגוטליב לא הבין עד תום את המשמעויות, הוא בחר לקבל את הקצבה מהביטוח הלאומי, בחירה שעליה התחרט בהמשך חייו.
הסרט "עמוס וטחינה" הוקרן לראשונה בשנת 2010. בהקרנה נכחו רבים מאנשי חיל הים, וביניהם כוכבי אזרן, אל"מ במילואים שעוסק בהנגשה של מורשת חיל הים. כאשר אזרן נחשף לסיפורו של גוטליב, הוא נרתם מיד לעזרתו. "כשראיתי את הסרט, נצבט ליבי", סיפר אזרן השבוע, לאחר מותו של גוטליב. "אמרתי לעמוס באותו היום: 'עד היום התמודדת עם הרשויות לבד, היום יש פלוגה שלמה של לוחמים מאחוריך'. מיד מיניתי את עורך הדין צביקה קן תור כדי שיוביל את המאבק המשפטי למען עמוס".
ואכן, בשנת 2013, גוטליב תבע שוב את משרד הביטחון כדי שיכירו בו כנפגע מלחמה. "לאחר שנים מספר, הבנו שאנחנו צריכים מומחית, וגייסנו לשם כך את עו"ד דורית אלימלך-אבן, שניהלה את התיק בהתנדבות מלאה, עד להכרעה בבית משפט השלום", מוסיף אזרן.
התביעה שהוגשה לבית משפט השלום בראשון לציון נדחתה ביולי 2019, ובספטמבר אותה השנה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בלוד. "אנחנו טענו שהלומי קרב, במצבו של עמוס, שהחיים לא היטיבו עמם, דרוש לתת להם הסבר מפורט יותר על העניין שעומד מולם", אומרת עו"ד אלימלך-אבן. "אילולא היו מטעים אותו, עמוס עשוי היה לבחור אחרת, ולקבל את התמיכה מקצין התגמולים של משרד הביטחון. צריך להבין, כי ההבדל בין התמיכות הוא תהומי. עמוס יכול היה להיות מטופל כראוי, עם סל שיקום רחב, כמו כל נכה צה"ל. כאשר עמוס בחר, לא היו בידיו הכלים לקבל את ההחלטה הנכונה, וזאת הייתה הטענה שלנו בבית המשפט".
הדיון בערעורו של גוטליב אמור היה להיערך ממש ביום מותו. "עצוב לי", אומרת אלימלך-אבן. "אף שידענו שמצבו לא טוב והקדמנו את הדיון, לא הספקנו. התפקיד שלנו כחברה הוא לעטוף את פגועי המלחמה ולתת להם, לכל הפחות, את כל האפשרויות להשתקם. שלחנו אותם בריאים למלחמת יום כיפור האיומה, ובסופו של דבר, זנחנו אותם. בעדות של עמוס בבית המשפט, הוא אמר: 'במקום לתת לי יד, זרקתם אותי לכלבים'. זה היה מצמרר. חבל שלא הצלחנו לעשות בעבורו תיקון בחייו".
"לראייתי, עמוס הוא עוד סוג של חלל ממלחמת יום הכיפורים. צר לי שהמדינה נטשה אותו כך", סיכם אזרן.
אלון ויינשטוק, במאי ויוצר "עמוס וטחינה", הפך לחבר קרוב של גוטליב, והם שמרו על קשר הדוק עד מותו. "אהבתי את עמוס מאוד", אומר ויינשטוק. "אחרי שצילמנו את הסרט, היה טבעי שנישאר בקשר. השוני היחידי היה שהתחלתי להגיע אליו בלי המצלמה. בשנים האחרונות עמוס הפסיק את השימוש בסמים, ונטל כדורי גמילה, ואני הייתי מעורב מאוד בחיים שלו. חוץ מזה, גם המאבק המשפטי חיבר בינינו. רצינו להמשיך בזה יחד, עד הניצחון. המטרה המשותפת החזיקה את הביחד שלנו".
אור גוטליב-עוז, בתו של עמוס, סיפרה השבוע על אבא תומך ואוהב. "הוא תמיד היה שם בשבילי. הערצתי אותו", היא מספרת. "הוא כל הזמן רצה לתת לי, גם ממה שלא היה לו. נניח שלבש חולצה שאהבתי, הוא מיד רצה לפשוט ולתת לי אותה".
גוטליב אובחן כחולה סרטן לפני כשלושה חודשים, ומאז הקדישה אור את רוב זמנה להיות איתו. "כל יום הייתי נוסעת אליו", היא אומרת. "אני עצובה מאוד ועדיין לא מעכלת. אני מתנחמת בכך שהוא הספיק להיות בחתונה שלי, להכיר את הילד שלי, ארי, ואפילו להיות הסנדק שלו".
