"אני מופיע מול גדוד 51 בגולני, ויום אחרי זה שומע שיש נפגעים, לא בא לי לפתוח טלוויזיה. גדוד זה דבר קטן ויש סיכוי גבוה שאני מכיר, והתחבקנו רק ערב לפני".
אבריאל בן דור, דובר עיריית גבעת שמואל, שהוא גם חזן ופייטן מחונן שמופיע בקונצרטים ומופעי חזנות בארץ ובעולם, יוצא מאז השבעה באוקטובר לשמח את חיילי צה"ל באזורי הכינוס ובבסיסים השונים. זה קורה לפחות פעמיים בשבוע. ביחד עם איתמר בנו בן ה־12 וממשיך דרכו בתחום הפייטנות, הוא שר בפני לוחמי צה"ל שנמצאים לפני כניסה ללחימה או בהפוגות. "זה המעט שאנחנו יכולים לעשות בשביל מי שמקריבים כל כך הרבה למעננו. כשהם באים להגיד לי תודה ושחיזקתי אותם, אני זה שאומר להם תודה ושהם אלה שמחזקים אותי".
ילד פלא
בן דור (48) נשוי ואב לשלושה, שילה (14), והתאומים אליה ואיתמר (12), עוסק בדוברות, תקשורת ויח"צ כבר 21 שנים. הוא החל את דרכו בתחום כיועץ תקשורת ויועץ אסטרטגי לחברי כנסת וראשי רשויות מקומיות בתוכם ח"כ איוב קרא. ברזומה שלו בין היתר גם תפקידים כמו דובר הוועדה למאבק בנגע הסמים בכנסת, מנהל מטה הסברה ופניות הציבור במשרד ראש הממשלה לשעבר אריק שרון, דובר עיריית כפר יונה וסמנכ"ל במשרד יח"צ ודוברות 'יאיר כחל'.
לצד עבודתו האינטנסיבית כדובר, בן דור הוא חזן ופייטן בקהילות בארץ ובעולם מאז שחר ילדותו: "החזנות נכנסה לחיי בגיל שמונה, אז התחלתי להופיע בבמות ולמדתי בצורה מקצועית אצל גדולי הז'אנר האנדלוסי. את המקצבים המוזיקליים למדתי אצל הכנר האגדי ישועה אזולאי ז"ל, ולימים המשכתי את הלימוד עם בנו היקר דניאל אזולאי. את שירת הבקשות והפיוטים האנדלוסיים למדתי מגדולי הפייטנים של הדור הקודם, עמרם דדון ז"ל ורפאל הכהן ז"ל, שהיו תלמידיו של רבי דוד בוזגלו ז"ל, גדול הפייטנים והחזנים של יהדות צפון אפריקה במאה ה־20".
איך 'גילו' את כשרונותיך הווקאליים?
"הייתי ילד עם קול פעמונים, חיזנתי בבית כנסת של אבא שלי בבת ים, שהיה אז במלון סאן בעיר, ולשם הגיעו בכל שבת קבוצות לשבתות של שירה ופיוט. שם שמעו אותי המון אנשים ומפה לאוזן זה עבר וכילד הזמינו אותי להופיע בבמות קונצרטים, אצל קהילות יהודיות במרוקו וצרפת. את כל גיל הנערות שלי ביליתי על קו ישראל חו"ל. זה גם התרחב לחתונות, כרווק שרתי למאות זוגות והכנסתי אותם לחופה".
קראו גם:
העובדה שהחזנות והפייטנות הם לא מרכז עיסוקו, נעוצה בקונפליקט רב שנים שהתגלע בין הוריו באשר לעתידו המקצועי: "אני בן יחיד להוריי וככזה אמא מאד רצתה שלא אתמקד במוזיקה אלא שאתפתח ואלמד 'מקצוע' ואבא מצידו טען 'הילד מחונן יש לו רפרטואר', הוא צריך להתמקד בזה. אלא שאת אמי לא עניין רפרטואר, היא התעקשה שאלמד ואני הלכתי לאוניברסיטת בר אילן, שם למדתי לתואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת. הייתי בסביבות גיל 22 וקצת נטשתי את המוזיקה, כשסיימתי תואר ראשון התחלתי לעבוד בדוברות, בכנסת וכדומה ולקראת גיל 30 התחיל להציק לי בנשמה שיש לי מתנה כזו שאני לא יכול להניח בצד. ואז חזרתי להופיע שוב על במות עם 'שירת הבקשות' לארגונים בארץ ובעולם וקונצרטים, שימחתי חתנים וכלות וברי מצווה, הבנתי שזה עושה טוב לאנשים ולי, ושאני לא מתכוון לוותר עז זה עוד".
גשר מוזיקלי
איך עלה לך הרעיון לנתב את החזנות והפייטנות לטובת לוחמי צה"ל?
"מפרוץ המלחמה הבנתי דבר או שניים ובתוכם ששנאת האחים בחברה הגיעה מאד רחוק. עוד דבר שהבנתי במהלך הקריירה המוזיקלית שלי, זה שמוזיקה זה היא דבר מגשר ומאחד ומספק אפשרות ליהנות מכמה רגעים בלי להתווכח. כשראיתי שכל כך הרבה חיילים נהרגים, בער בי לעשות טוב לאנשים ולשמח. באמצעות 'סיירת לוחמי המנגל', שזה ארגון שמובילים נדיה פלר וסיני אלמישאלי, המשמח חיילים בסעודות מובחרות בשטחי כינוס ובבסיסים, הוזמנתי להופיע בפני לוחמים לפני כניסה לעזה או כשיצאו להפוגה".
אבריאל שר לחיילים ואיש לא נשאר אדיש: "ככל שהתמשכו ההופעות, התחלתי לפתוח אותן עם קבלת עול מלכות שמיים, עם 'שמע ישראל'. כל החיילים מסתדרים במעגלים ושרים וצועקים שמע ישראל. שמתי לב שזה מאד תופס את החיילים והחלטתי לפתוח ככה כל הופעה. אנחנו מקבלים מזה כוח. אני מסיים לשיר עם 'ברכת הכוהנים' בליווי שופרות, יש שם מילים מרגשות מאד כמו 'יברכך ה' וישמרך'. זה מרגש זה עוצמתי ונותן להם המון כוח. אנשים בוכים מזה. אני גם שר להם 'מי שברך' בלחן המוכר של יהורם גאון וזו חתיכת חוויה עוצמתית. הם ניגשים ואומרים 'אתה נותן לנו כוח' הם לא יודעים כמה כוח הם נותנים לי. ערב אחד הגעתי לבית קמה לשיר לחיילים שיצאו להפוגה.
"הגיעו החיילים לנקודת ההתכנסות עדיין מאובקים עם המדים והנשק, רוקדים ושרים: 'ה' יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב' ואני מפסיק את המוזיקה לרגע ו־200 חיילים שואגים 'ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב'. דתיים חילונים, כולם. זו התרגשות שקשה לתאר. אלה רגעים מאחדים של עם ישראל במיטבו".
"לתרום בכל דרך"
לבן דור ששייך לבניה של הציונות הדתית בטן מלאה על תפוח האדמה הלוהט, גיוס חרדים לצה"ל: "חוק הגיוס כל כך מקומם ומרגיז. רבאק, מה הבעיה לתת לעם? אתם לא רוצים להתגייס, אל תתגייסו, אבל חסר דרכים לתרום? לבשל, לטגן, לשיר, יש לדרכים להעניק. זה משגע אותי ההשתמטות. כל פעם בשטחי התכנסות כשאני מדבר עם חייל ושומע ממנו שלא ראה את אשתו וילדיו 120 יום זה מציק לי כל כך. למה? כי אין מי שיחליף אותו. לא מגיע לו לחבק את אשתו והילדים? איך זה הוגן?".
במהלך המלחמה הספיק בן דור לצבור שלל רגעים מכוננים: "באחד הבסיסים בצפון ניגש אלי מילואמניק שהוריו ניצולי שואה והוא קרוי על שם סבו. הוריו סיפרו לו שהוא הוצא להורג בירי בכיתת יורים על ידי הנאצים ורגע לפני הוא צעק 'שמע ישראל'. אחריו שישה יהודים צעקו גם כן ואיך יודעים את זה? כי אחד מהם ניצל וסיפר את הסיפור. מאז, שמע ישראל היה מן רגע פרטי שלו והוא אמר לי שכאשר שרתי שמע ישראל והחיילים איתי, זה כבר לא היה רגע פרטי משפחתי שלו אלא של כל עם ישראל ושהוא נכנס בביטחון לעזה. שואלים אותי איך אני מוצא את הזמן להיות עם החיילים כל כך הרבה ואני משיב ־ מי אני בכלל הקטן ששני לילות בשבוע נעדר מהבית לעומת מי שלא רואה את ילדיו חודשים ארוכים? ורגעים כאלה ואמירות כמו שהם אומרים לי, מזכירים לי בדיוק למה אני עושה את זה".
גונב את ההצגה
השהות הצמודה ללוחמים לאורך זמן, מספקת לבן דור גם לא מעט אתגרים רגשיים: "ערב כניסתם של לוחמים ללבנון, אחרי ששרנו, שמחנו והצטלמנו, שמעתי שאחד מהם נפגע מאד קשה מנ"ט והוא בתל השומר בשיקום. התבקשתי לבוא ולשיר לו. קשה לי מאד להתמודד עם הסיטואציה אבל בע"ה אמצא דרך לבוא אליו. אחרי שהשירה מסתיימת, אנחנו מדברים מאיפה אתה, מתקשקשים קצת שותים קפה, ואז אתה לומד להכיר אותם".
איך מגיבים בסביבתך הקרובה להתגייסותך למען חיילי צה"ל?
"הרבה אומרים לי במעגל החברים הקרוב ובעבודה 'מקנאים בך על הזכות'. הבן שלי איתמר מגיע איתי למרבית ההופעות והוא גונב את ההצגה. החיילים מרימים אותו על הכתפיים והוא מאושר. הוא מופיע בקונצרטים ומנגן תופים מקצועי. כשאני יודע שיש לי ערב פנוי ומזמינים אותי לקונצרט בשכר, אני מוותר ומעדיף להופיע בפני חיילים. ראש עיריית גבעת שמואל יוסי ברודני, שם אני משמש כדובר, הוא צנחן ושירת בגדוד 890. כשהוא שומע ששרתי לצנחנים הוא אומר 'כל הכבוד'. אם הוא שומע לגולני, מאחר ויש מעין יריבות בינם לבין הצנחנים הוא צוחק ואומר 'אם הייתי יודע לא הייתי משחרר אותך'. כמובן בהומור. מנהלי המחלקות בעירייה, אחד היה בשריון, ההוא בהנדסה, וכששומעים בפני מי שרתי, הם אומרים 'גדול, זה מחזור שלי' ומעלים חוויות. זו העוצמה של עם ישראל. אני מקווה שלא יצטרכו אותי , אבל כל עוד זו המציאות שאנו חיים בה, אמשיך לשיר ולשמח את החיילים".
