מי שפגש את עדן מנצור לפני 17 חודשים ויפגוש בה שוב כיום, יתקשה להאמין שמדובר באותה בחורה צעירה. מנצור בת ה־21 מנתניה נפצעה קשות בפיגוע דריסה ביולי שעבר. בעודה משרתת כחיילת קרבית ביחידת חילוץ והצלה בצה"ל, מחבל פגע עם רכבו בה ובארבעה חיילים נוספים, סמוך לכפר הערבי חיזמה שליד ירושלים.
4 צפייה בגלריה
עדן מנצור, השבוע. "הפציעה הזו היא גם המתנה וגם הקללה הכי גדולה שקיבלתי, בו זמנית"
(צילום: אסף פרידמן)
היום, לאחר כמעט שנה וחצי של שיקום ושני ניתוחים מורכבים, עדן כבר לא מתניידת בכיסא גלגלים, החלימה מרוב הנזקים הפיזיים של הפציעה וכבר מצליחה לעמוד על שתי רגליים יציבות. אך את אותו פיגוע היא לא תשכח לעולם, שכן השלכותיו מלוות אותה גם בגופה וגם בנפשה.
ואז זה קרה
"הייתי מוצבת בחיזמה שבועיים לפני שהפיגוע קרה", היא מספרת. "לא היו התראות ספציפיות על פיגוע דריסה, אבל לפני כל משימה יש תדריך ותחקיר, ומסבירים לך מה הסיכונים ומה יכול לקרות לך. נהלי הבטיחות הרגילים. אני זוכרת שהפכתי לקשרית מ"פ שבועיים לפני, זה תפקיד שממש נלחמתי עליו. סגרנו שבת ביום הפיגוע, ובדיוק תכננתי על האש לחבר'ה. בזמן שאספתי כרטיסי אשראי וארגנתי הכל הייתה הקפצה בגלל זריקת אבנים מחוץ לחיזמה.
"אני והחובש שהיה איתנו עפנו ממש על הכביש מעוצמת הפגיעה. המ"פ, שגם נפצע, רץ ומשך אותנו לשוליים, למקום מבטחים. הייתי על הקרקע, ניסיתי לקום וכאב לי. הרגשתי שאני בוכה ברמות. אמרתי לעצמי שאם אני מאבדת את ההכרה - אני מתה"
"קפצנו חמישה חיילים, נוסף על המ"פ. עצרנו את הרכב על הכביש והלכנו ברגל בערך חצי דקה לאזור שבו דיווחו על זריקת האבנים. היינו ממש קרובים לכביש ולא היו גדרות הפרדה בשוליים. הגשש ראה את האבנים שזרקו, אבל כיוון שלא ראינו אף אחד עשינו אחורה פנה והסתובבנו חזרה לרכב. ואז זה קרה. ברגע הזה המחבל נכנס בנו עם הרכב, פגע בנו, ופשוט חזר לכביש והמשיך לנסוע. אני והחובש שהיה איתנו עפנו ממש על הכביש מעוצמת הפגיעה. המ"פ, שגם נפצע, רץ ומשך אותנו לשוליים, למקום מבטחים. הייתי על הקרקע, ניסיתי לקום וכאב לי. הרגשתי שאני בוכה ברמות. ואני רק שומעת את המ"פ שלי צועק בקשר 'היה פיגוע, דרסו אותנו'. ואז הבנתי מה קרה. אמרתי לעצמי שאם אני מאבדת את ההכרה - אני מתה".
4 צפייה בגלריה
בבית החולים, אחרי הפציעה. "היה לי קשה מאוד לקבל את הדברים הקטנים שהייתי צריכה בהם עזרה בהתחלה, אחרי התאונה"
( צילום: אלבום פרטי)
מה עבר לך בראש באותו רגע?
"התפללתי לאלוהים, אמרתי לו שאני לא רוצה למות. דיברתי גם עם סבתא שלי ז"ל, שנפטרה בדיוק כשאמרתי לכולם שאני הולכת להיות לוחמת. היא הייתה היחידה שהייתה ממש מבסוטית עליי ושכנעה את ההורים שלי שאני צריכה ללכת להיות לוחמת, כמו שרציתי. אז כששכבתי שם, פצועה, הרגשתי שסבתא שלי נמצאת איתי".
עדן הובהלה לבית החולים "שערי צדק" עם שברים באגן, בלסת ובארובת העין ועם פגיעה חמורה בעפעף, שבעקבותיה כמעט איבדה לחלוטין את הראייה באחת מעיניה. "אמרו לי שאני לא אראה. ש־98 אחוז שאני לא אראה בעין הזאת. אמרו להורים שלי 'רק תפילות יעזרו פה'", היא מספרת. למזלה, אחרי טיפולים רבים וניתוח הצליחו להציל את עינה, וכיום הנזק לעין מתבטא רק בצורך במשקפיים.
מ"שערי צדק" הובהלה עדן לבית החולים "תל השומר", שם אושפזה לשלושה וחצי חודשים, ולאחר מכן הייתה מסופחת לאשפוז יום במשך שנה שלמה, עד לאחרונה. כמה חודשים אחרי הפיגוע הוכרה עדן כנכת צה"ל ושוחררה מהצבא בשחרור מוקדם.
"הייתי מאוד נעולה לחזור", היא מספרת. "כשהמג"ד שלי בא לבקר אותי אמרתי לו לשמור לי את התפקיד. היה לי מאוד קשה להשתחרר מהצבא מוקדם, אפילו יותר קשה מאשר לעבור את התאונה עצמה. היה לי גם קשה מאוד עם הקטע הזה שנעצרו לי החיים".
איך הרגשת כשהכירו בך כנכת צה"ל?
"הרגשה קשה מאוד. עדיין לא התרגלתי לעובדה שאני נכה. אני לא נראית נכה. זה היה קשה במיוחד בהתחלה. היה לי קשה מאוד לקבל את הדברים הקטנים שהייתי צריכה בהם עזרה בהתחלה, אחרי התאונה. ללכת לשירותים, להתקלח, להתלבש. לא הצלחתי לעשות את זה לבד, אמא שלי עזרה לי כל הזמן. אלה היו שלושה וחצי חודשים קשים מאוד בתל השומר, בכיסא גלגלים. זה היה נורא. הייתי אמורה להשתחרר מהצבא על כיסא גלגלים, ולא הסכמתי. דרשתי מהצבא לחכות עם השחרור המוקדם עד שאקום מהכיסא. המשפחה שלי וחברים שלי שבאו לבקר אותי, הם אלה שהחזיקו אותי כל התקופה הזאת. ההורים שלי היו איתי כל התקופה בבית החולים. אמא שלי בלילות, ואבא שלי בבקרים".
התמודדות יומיומית
ההחלמה מהנזקים הפיזיים לא הייתה פשוטה, אך ההחלמה מהנזקים הנפשיים של הפיגוע הייתה קשה לא פחות. עדן סובלת כיום מתסמונת פוסט־טראומתית בעקבות הפיגוע, איתה היא מתמודדת בכל יום. "אני כל הזמן בערנות יתר. עדיין קשה לי ללכת על המדרכה", היא מספרת, "עדיין לא יצא מצב שהלכתי עם האוזניות בחוץ, וגם אם כן, אז בווליום מאוד נמוך - כי אני חייבת לשמוע ולהיות ערה למה שקורה מסביבי. עדיין יש לי קשיים להירדם, גם בגלל הכאבים וגם בגלל הפוסט־טראומה. קשה לי ללכת למקומות סגורים, לנהוג בחושך, אפילו לשמוע את השפה הערבית זה מקפיץ אותי, מבהיל אותי. אם אני יושבת במסעדה, אני חייבת להיות בבקרה על הדלת ולראות מי נכנס ומי יוצא".
"הייתי אמורה להשתחרר מהצבא על כיסא גלגלים, ולא הסכמתי. דרשתי מהצבא לחכות עם השחרור המוקדם עד שאקום מהכיסא. המשפחה שלי וחברים שלי שבאו לבקר אותי, הם אלה שהחזיקו אותי כל התקופה הזאת"
מה הקושי הכי גדול שלך כיום?
"פעם זה היה הכעס על כל העולם שממשיך בשלו, ואני עוד תקועה. היום זו העובדה שאני נראית 'בסדר', אף אחד לא רואה עליי את הנזקים של התאונה, את הפוסט טראומה. אני חושבת שאין לזה עדיין מספיק מקום במדינה. אני עדיין הולכת לטיפול דרך משרד הביטחון, זה משהו שאני ממשיכה להתמודד איתו כל יום".
לאחר הפיגוע הפכה עדן לחלק מארגון "בלב אחד", שמלווה ומטפל בחיילים שנפצעו במהלך שירותם. חודשים ספורים לאחר שנפצעה טסה עדן לניו־יורק, לאירוע התרמה של הארגון, והצליחה לרגש קהל של יותר מאלף איש בסיפורה. "הארגון הזה הוא הדבר הכי מדהים בעולם", היא אומרת. "כל מה שאתה צריך מהם, הם עושים בשבילך. הם לא קוראים לנו 'נכי צה"ל' אלא 'מצויני צה"ל'. נסעתי לניו־יורק כי גם ככה הייתי צריכה להיפגש עם רופא עיניים מומחה, אז הצטרפתי למשלחת של הארגון לגיוס כספים. נאמתי, ולא ציפיתי שיקרה מה שקרה. זה היה מדהים. כשסיימתי לקרוא את הנאום שלי, כולם עמדו על הרגליים ומחאו כפיים. לא הבנתי למה, לא הבנתי מאיפה זה הגיע. ואז הבנתי מה הפציעה הזאת מסמלת".
מה הצעד הבא מבחינתך?
"לעבור את זה ולשים את זה מאחוריי, כעוד חלק ממשהו שעברתי. הפציעה הזו היא גם המתנה וגם הקללה הכי גדולה שקיבלתי, בו זמנית. אני עדיין לא מקבלת את זה במאה אחוז, אבל אני מתחילה לעשות את זה. אני לא מתה. זה גרם לי לקבל פרופורציות. אני חיה, אני עומדת על הרגליים. אני יודעת איך לנצל את החיים שלי נכון ואיך לחיות אותם באמת".
לכל העדכונים – חדשות נתניה
