כמעט 19 שנים עברו מאז הפיגוע הרצחני במלון "פארק" בנתניה, במהלכו התפוצץ מחבל מתאבד באמצע ארוחת ליל הסדר במלון, והצלקות בקרב משפחות הנרצחים לא הגלידו. בין 30 ההרוגים בפיגוע היה גם עמירם חממי ז"ל, מנהל בית המלון ודמות מוכרת ואהובה בעיר.
הוא נהרג לאחר שחמישה כדורי מתכת ממטען הנפץ שנשא המחבל, פגעו בראשו. כמעט שני עשורים אחרי הפיגוע, ובני משפחתו - בניו נתנאל ואיתי, ואחיו יורם, עדיין נושאים איתם את הזיכרונות הקשים של אותו הלילה, כאשר יורם, היה בין הראשונים שהגיעו לזירת הפיגוע.
הזיכרון האחרון
"ה-'ג'וק' הזה של סיוע לאנשים והצלת חיים, התחיל עם אבי ז"ל שהיה חובש והתנדב במד"א", מספר יורם בן ה-61. "עמירם גם התנדב במד"א, ואני בעקבותיו. ב-1974 התחלתי להתנדב במד"א (ומאוחר יותר עבר ל-'איחוד הצלה', ד"ס), גם כשעברתי מנתניה לקצרין המשכתי להתנדב, שם הפכתי לנהג אמבולנס וחובש בכיר.
"בליל הפיגוע היינו בליל הסדר אצל ההורים בנתניה. באנו מקצרין. אני הייתי עם הביפר של הכוננות מד"א עליי. כשעה לפני כניסת החג הגענו מהצפון ופגשנו בעמירם אצל ההורים כדי להגיד להם חג שמח. אני נכנסתי הביתה, בסערה, הוא ישב שם בשלווה, נופפנו אחד לשני לשלום, וזה הזיכרון האחרון שלי ממנו לפני הפיגוע.
"אני זוכר שאחי הבכור פניאל ניהל את הסדר, להתחלנו לאכול את המרור. הביפר צלצל, אני קורא את ההודעה ומסתיר זאת מאחורי גבו של אחי וקורא - ''מוקד שרון מודיע פיגוע במלון..' ונגמרו השורות. דפדפתי למטה לראות את השורות הבאות, ואז המילה הראשונה הייתה 'פארק'.
"מיד קפצתי מעל השולחן, ונסעתי להביא את האוטו עם הציוד מביתו של אחי אליעזר, שעשה את החג בתל אביב, כי ידעתי שבלי האפוד חובש לא יתנו לי להיכנס לזירה. החניתי את הרכב בכיכר העצמאות, ורצתי לכיוון המלון. הגעתי למלון, וראיתי את התופת".
"נכנסתי למלון, היה לי חושך בעיניים", משחזר יורם, "אין אורות, הכול היה מלא מים. עזרתי להוציא גופה החוצה, והתחלתי לשאול את נהגי האמבולנסים בחוץ לגבי עמירם. אחד מהנהגים אמר לי שהוא פונה לבית חולים.
"עליתי על האמבולנס הראשון שיצא מהזירה עם פצועים שפונו לבית החולים 'הלל יפה' כדי לבדוק אולי פינו לשם את עמירם, ותוך כדי נסיעה טיפלתי בפצועים באמבולנס. בבית החולים לא ידעו להגיד לי אם אחי נמצא שם. המצב היה שם זוועת עולם, היה עומס מטורף של פצועים. עשיתי סיבוב בכל המיטות ולא מצאתי את אחי".
איתי: "הנתינה אצלנו במשפחה זה משהו שאופף אותך מכל הכיוונים. אם זה סבא שהיה מתעסק בנתינה, קופות צדקה ומתן בסתר. אם זה אבא שלי שהיה מתנדב במד"א ואז במשטרה במשך שעות ארוכות"
משם נסע יורם לבית החולים "לניאדו", שם נודע לו כי אחיו הובהל לבית החולים "בילינסון" כשהוא סובל מפציעת ראש חמורה. "חזרתי לבית ההורים, סיפרתי להם, ואחי הגדול ביקש שלפני שנתפזר, נקיים את סעודת פסח כי זו מצווה, ולא ללכת לבית החולים באופן מיידי", אומר יורם, "המשכנו את הסעודה, אחי בירך, וכל הקולות היו בוכים וכואבים. בעשר בלילה, התחלנו להתארגן כדי לנסוע לבית החולים".
בניגוד ליורם, שהגיע למלון רק לאחר הפיגוע, נתנאל, בנו הצעיר של עמירם, שהיה במלון בזמן הפיגוע, נפצע ברגלו, ופונה לבית החולים לניאדו.
"הזיכרון שלי מאותו היום הוא מאוד מעורפל, כי הייתי ילד קטן בזמן הפיגוע", מספר נתנאל בן ה-26, "היינו צריכים להיות במלון כי אבא ניהל אותו והוא היה חייב לעבוד. אני לא הייתי בחדר האוכל עצמו, הייתי במעבר ללובי בזמן הפיגוע. בשנייה שזה קרה, עפתי מההדף. הייתי בטוח שזו תקלה טכנית, לא קישרתי את זה בכלל לפיגוע. מישהי הרימה אותי על הידיים ורצה איתי מהמקום, מה שקרה אחרי אני לא זוכר, אני זוכר רק את בית החולים".
יורם: "נכנסתי למלון, היה לי חושך בעיניים. אין אורות, הכול היה מלא מים. עזרתי להוציא גופה החוצה, והתחלתי לשאול את נהגי האמבולנסים בחוץ לגבי עמירם. אחד מהנהגים אמר לי שהוא פונה לבית חולים"
"במוצאי החג הביאו את נתנאל לבית החולים, הוא דיווח על כאבים ברגל", משלים יורם, "לקחתי אותי לבדיקה חוזרת במיון, עשו לו צילום, ראו שיש לו כדוריות ברזל ברגל. שלא טופלו ערב קודם. התברר שהיה צריך לעשות לו ניתוח בבוקר שאחרי. בזמן שעמירם היה מאושפז עם פציעת ראש בקומה אחת, נתנאל עבר ניתוח ברגל בקומה אחרת".
אתה זוכר את הרגעים האחרונים של עמירם לפני שנפטר?
"דוד שלי, הרב עזריאל שהגיע מירושלים, שהוא עוגן חשוב מאוד במשפחה, אמר לנו בבוקר יום שישי, שאם קורה משהו לעמירם, אין עיכובים מיותרים וקוברים אותו באותו היום. הרופאה הגיעה בשעה 11:00 והסבירה לנו שהם עושים את המקסימום, ולחץ הדם לא מתייצב, וכבר הבנו מה הולך לקרות. ברגעים האחרונים היינו לידו, ושמענו איך המוניטור הופך לצליל אחיד. אחי פניאל צעק 'שמע ישראל' בזעקה גדולה".
איש אהוב
להלוויתו של עמירם, שהתקיימה באותו היום בו נפטר, הגיעו כ-3,000 איש. מלבד היותו מנהל בית המלון, בני המשפחה מספרים כי היה איש אהוב בנתניה, שרבים הכירו בעקבות התנדבותו במשטרה או במד"א, ובשל נתינתו הרבה לקהילה. לכן, אין זה מפתיע שילדים ביקשו ללכת בדרכו.
קראו גם:
כמה חודשים לאחר מותו, ילדיו של עמירם הקימו את "עמותת עמירם", העוסקת בין היתר בחלוקת מצרכי מזון, חלוקת ביגוד חם ותנורים למשפחות מעוטות יכולת. מלבד זאת, בחרו שני בניו של עמירם, איתי ונתנאל, להמשיך את דרכו כמתנדב בהצלת חיים והצטרפו לדודם יורם כמתנדבים ב-"איחוד הצלה", ארגון התנדבותי שמכשיר את מתנדביו להציל חיים ולפעול כחובשים לכל דבר. כיום בנתניה פועלים 150 מתנדבים בארגון, שמטפל ביותר מעשרת אלפים מקרי חירום בשנה.
נתנאל: "בשנייה שזה קרה, עפתי מההדף. הייתי בטוח שזו תקלה טכנית, לא קישרתי את זה בכלל לפיגוע. מישהי הרימה אותי על הידיים ורצה איתי מהמקום, מה שקרה אחרי אני לא זוכר, אני זוכר רק את בית החולים"
"הנתינה אצלנו במשפחה זה משהו שאופף אותך מכל הכיוונים", אומר איתי בן ה-40, "אם זה סבא שהיה מתעסק בנתינה, קופות צדקה ומתן בסתר. אם זה אבא שלי שהיה מתנדב במד"א ואז במשטרה במשך שעות ארוכות, נותן ועוזר לכל מי שהוא הכיר.
"אני תמיד רציתי להצטרף לאיחוד הצלה, אבל הייתי ממש עסוק. בסופו של דבר, פתחו קורס, ואני נרשמתי אליו ומשכתי איתי את נתנאל כי ידעתי שגם הוא רוצה. אנחנו מרגישים שאנחנו ממשיכים את דרך המשפחה, את הדרך של אבא, בהתנדבות ובטיפול באנשים אחרים. זה משהו שהוא חלק מהדי אן איי שלנו, זו המורשת שלנו".
"אני מרגיש גאווה גדולה ששניהם החליטו ללכת להתנדב", אומר יורם, "הם ממשיכים מבחינתי את השושלת המשפחתית. אני לא יודע איך איתי עושה את זה, הוא יותר עסוק ממני. לפעמים אני מתעצבן שאני רואה שהוא מגיב לכל כך הרבה קריאות של המוקד באיחוד הצלה, יותר ממני אפילו. איך הוא מספיק?".
הפיגוע התרחש בסדר פסח. איך אתם מתמודדים בכל שנה, כשמציינים שוב את החג?
"בעקבות הפיגוע, סדר פסח הפך למשהו מלא בכאב אצלי", מספר יורם, "כל תפילה של פסח, אני בוכה. אני קורא בקול, עם הרבה דמעות. השנים מפחיתות את הכאב במעט, אני מרגיש את זה, אבל זה כמובן לא נעלם. אבל הכאב הוא גם מה שמחבר אותנו. אנחנו גאים בצאצאים של עמירם, שהם משפחה לתפארת, והם ממשיכים את המורשת שלו בכל דרך אפשרית".
לעדכונים: חדשות נתניה
