צעיר ערבי זורק בקבוק בירה על ניידת משטרה. הוא בכלל לא תכנן לעשות את זה, אבל זה קרה. קצת שעמום, קצת ייאוש כללי, קצת רצון להרשים את החבר'ה. והבקבוק פוגע בחלון, מנפץ את שמשת הניידת והזורק משנה סטטוס והופך לברחן.
גם בסלולר: האפליקציה של mynet
מעכשיו הוא כבר לא עוד צעיר מכפר במשולש. הוא יעד ביטחוני. במוקדם או במאוחר יגיעו אליו. הם תמיד מגיעים. והצעיר הזה, שגם ככה לא בדיוק פונק ביותר מדי סיבות לעתיד מזהיר, יגלה איך עד מהרה מצבו יכול להיות עוד הרבה יותר גרוע. השב"כ ישלח אותו למשפט, המשפט ישלח אותו לכלא, בכלא הוא יקבל יחס קריר במקרה הטוב ואלים במקרה הרע מהאסירים תושבי הגדה ועזה שבטוחים שהערבי הישראלי הזה הוא סוכן ישראלי.
גם המשפחה שלו לא תסלח לו על שגרם לה לזרוק את כל הכסף שאין לה על עורך דין שינסה לשחרר אותו מהכלא, ובכפר שלו, במקום להיחשב לגיבור, הוא יהיה סתם עוד פרחח שהסתבך עם החוק. מכאן, או שייכנס עמוק יותר לפעילות פלילית או אנטי ישראלית, או שיחצה את הקווים ויתחיל לשתף פעולה עם השב"כ. זהו מחירו של הייאוש. והוא יקר וכבד.
לצעיר הזה קוראים בלאל. הוא דמות בדיונית שנבראה על ידי אריאל רוניס, אדם שהקדיש חלק נרחב מחייו הבוגרים ברדיפה אחר "בלאלים" לא בדיוניים מחד, ובהפעלתם כסוכנים ומשתפי פעולה מאידך גיסא.
19 שנה שירת רוניס בתפקידי שטח וניהול בשירות הביטחון הכללי, תקופה שציידה אותו בפרספקטיבה הדרושה לכתיבת הספר "אני ואחי נגד בן דודי" (הוצאת "אופיר ביכורים") בו הוא מתאר את מערכת היחסים שנוצרת בין המופעל למפעיל, ואת משחק החתול והעכבר של השב"כניק הישראלי והנרדף הערבי משני צידי המטבע ומשתי נקודות המבט.
נכון, זה נשמע כמו עוד גירסה כתובה לסרט, הנפלא אגב, "בית לחם", אבל טוויסט אחד הופך את הסיפור לחשוב ורלבנטי יותר: בצד הערבי מדובר הפעם בצעיר ערבי-ישראלי, זה שגם בספר וגם במציאות תמיד ייפול בין הכיסאות. הוא ערבי מדי כדי להיות ישראלי וישראלי מדי כדי להיות פלסטיני. תחושת חוסר השייכות היא אולי המאפיין העיקרי של אוכלוסיית ערביי ישראל, ורוניס מקווה שהספר שלו יגרום למי שיקרא בו להבין את גודל הפצצה המתקתקת הזו שחייבים לטפל בה ברצינות.
"רוב העיסוק הציבורי בערבים נוגע לאלו שחיים בשטחים", אומר רוניס (46) תושב הוד השרון. "זו הסוגיה הבוערת, וגם הציבור כבר מחבר באופן טבעי את ערביי ישראל עם ערביי השטחים. הערבי מטייבה זהה במשוואה שלנו לערבי מטול כרם. זו טעות שמלמדת עד כמה אנחנו לא מכירים את המנטליות והשאיפות של ערביי ישראל.
"למעשה, הערבים הישראלים הרבה יותר קרובים אל האוכלוסייה היהודית בתחושה שלהם, אבל בפועל הם נדחים על ידי החברה היהודית שלא מכירה בהם ולא מכירה אותם. זה מייצר מצב קשה של חוסר שייכות שפוגע מאוד בחברה שלנו. לצערי אין כמעט דיון אמיתי על מצבם ועתידם של ערביי ישראל. לחוסר ההזדהות ותחושת הנתק של ערביי ישראל כלפי החברה שלנו, יש השלכות חמורות שרק יילכו ויהיו חמורות יותר אם לא נטפל בזה".
פצצה מתקתקת
"שאר האסירים הפגינו קרירות כלפיו בשל היותו ערבי ישראלי הכלוא בקרב אסירים מהגדה ומעזה, ובשל השינוי הפתאומי בהתנהגותו היו שהאשימו אותו כי הוא ג'סוס, מרגל של הציונים. בלאל חש את עלבון ההשפלה בהאשמה זו כסכין המתהפכת בקרבו... עד יום שחרורו לא יכול היה לומר בפה מלא כי הם ראו אותו כאחד משלהם...
"בשער היציאה מהכלא, ביום השחרור, חיכה לו רק אחיו הגדול, אסעד. מופתע, חיפש בלאל את בני משפחתו האחרים ואת חבריו, אולם לבד מאסעד איש לא הגיע. לאחר מחשבה היה בטוח כי כולם מחכים בכפר, אולם בכניסה לכפר איש לא חיכה. איש גם לא חיכה בפתח הבית... אימו ישבה לידו, מילאה את צלחתו וניגבה את דמעותיה. האחים והאחיות ניחמו את האם ובלאל מצא עצמו בצד, שייך ולא שייך לתמונה המשפחתית". (מתוך: "אני ואחי נגד בן דודי", מאת אריאל רוניס, הוצאת "אופיר ביכורים").
לאורך שנותיו בשב"כ היה רוניס בצד אחד. הצד המערכתי, החזק. לכן מרשימה במיוחד יכולתו לשרטט את נימי נפשו הבודדת והמיוסרת של אותו צעיר ערבי שבכל סיטואציה מרגיש זר. רוניס לא כתב ביוגרפיה, אבל הספר שלו מלא ברגעים אנושיים שעבר עם מאות צעירים ערביים, אבודים לא פחות מגיבור ספרו, ששאלו את עצמם לאיזה צד הם שייכים, אם בכלל.
"התגייסתי בשנת 92' לתפקיד של רכז ומפעיל מקורות, ומאז עסקתי בעיקר בערביי ישראל", מספר רוניס. "בשנת 98', בעקבות פיגוע בשער פטמה בלבנון עברתי לשרת בלבנון עד הנסיגה ועסקתי בקליטת משפחות צד"ל בישראל. משם המשכתי לטפל בערביי ישראל בתפקידי ניהול ושיקום סייענים, ביחידה שעוסקת בהבאתם לארץ של משפחות שהיו בשטחים ונחשפו".
מה הזיכרונות שלך מהימים שלפני הנסיגה?
"הנסיגה ריחפה באוויר כבר שנה לפנ
